הכל התחיל לפני קצת יותר משנתיים, אחי הקטן שמע על מיזם חדש: מה וזה, אתר בלוגרים מגניב שהולך לעלות לאוויר בקרוב. רצית לכתוב, לא? הוא אמר לי. אז קח מספר טלפון.
מה זה זה? אני? לכתוב? שאלתי את עצמי. אני רק מספר לאנשים שאני רוצה לכתוב, ועד עכשיו אף אחד עוד לא זרק לי את זה בפרצוף כמו אח שלי. ועוד נתן לי מספר טלפון. לא מתקשר, אני אגיד לו שהיה תפוס.
התקשרתי, לא היה תפוס, קבעתי פגישה, נסעתי לתל-אביב אחרי העבודה, איחרתי, לא ממש רושם טוב, פגשתי את המנטור בבית קפה בבן-יהודה, לא נראה לי שעשיתי רושם טוב, זה אתר לצעירים, מה בדיוק אני אמור לעשות שם, בטח לא נעים לו להגיד לי שלא, לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות, מה הוא חושב לעצמו? מי הוא בכלל, המנטור הזה? יש לו מזל שאני לא עצבני היום, אחרת הייתי יוצא עליו.
פגישה ראשונה
עוד חודש אנחנו באוויר, מתי אתה שולח לי פוסט ראשון?
לא הייתה לי ברירה, אז התחלתי לכתוב, פעם ראשונה שכתבתי, על עצמי, ופרסמתי.
זה כבר אמיתי
לאט לאט, התחלתי להתרגל למה וזה, והוא אליי. העברנו לא מעט זמן ביחד, אני ניסיתי להפתיע אותו בכל מיני דברים חדשים ובכל פעם הפתעתי את עצמי במה שפירסמתי. והוא, רק רצה עוד. פוסט פוסט, בלוג בלוג. פתאום גם התחלתי לקרוא מלא, בלוגים, של אנשים אחרים, שאני בכלל לא מכיר.
זמן איכות ביחד
וזה לא הכל, פתאום גיליתי שאני חלק מקהילה, לא קטנה.
אנשים שאני בכלל לא מכיר. אבל הכי מכיר והם מכירים אותי.
מה וזה זה אח!
אלוהים אדירים, מה נהיה ממני?
אני נהנה לכתוב, אני נהנה לקרוא על אנשים אחרים, אני מתקשר איתם, פתאום אנשים שואלים אותי: השבוע אין פוסט? פתאום יום שני הפך ליום שלי.
היחסים התקרבו, התחלנו להפגש על בסיס קבוע. לא היה נעים לי מתשעת הקוראים שלי, לא היה נעים לי מעצמי.
זוגיות שצריך לתחזק
שנתיים אחרי, אני משתדל לפרסם כל שבוע, את מה וזה אני פוגש בתדירות יומית, אפשר להגיד שאנחנו כבר ממש קרובים, אמא שלו כבר מרשה לו לישון אצלי.
מיטת חבר
הזמן עובר מהר כשנהנים.
רגע, כשכותבים, עדיף בלי קלישאות.
כוסאומו, יומולדת יש רק פעם בשנה.
מזל טוב וזה!
נ.ב.
אי אפשר בלי שיר. לא מכיר שיר שמציין שנתיים. לא נורא, נהיה פה גם עוד שלוש שנים.
(וחוץ מזה, כמה כבר יוצא לכם לשמוע שיר של דיויד בואי בפורטוגזית?)
//מור שפיגל