אני לא זוכרת איזה יום זה היה או מה הייתה השעה. אני לא זוכרת אם היה לי קר או חם או פשוט נעים. אני לא זוכרת אם מיד לאחר שקראתי את הפוסט שלחתי לך הודעה או שחיכיתי כמה שעות או ימים. אבל אני זוכרת על מה היה הפוסט. וזה היה הצעד הראשון להתקרב אליך חזרה ובדיעבד, לפתוח בפני עצמי דלת אל הנשמה והלב, השכל והרציונל, המהות והשאיפה האישית שלי ליצור.
עברה שנה מאז שגיליתי דרך סטטוס שלך בפייסבוק ששוב חלית. שוב היית צריך להתמודד. שוב היית צריך כוחות. היה לי קשה לדעת שאני לא שם בשבילך ומצד שני לא ידעתי איך לעזור מלבד לקחת צעד אחורה ולתת לך לעשות את שלך. אתה כבר ותיק בעניין, כבר מנוסה. סמכתי עליך, אבל בינינו, זה תמיד מלחיץ.
נזכרתי באותו יום שפגשתי אותך במקרה ברעננה. נראית לא נינוח כשראית אותי ונחמצתי ממבוכה. לא ידעתי מה לומר ואולי היית מעדיף לו הייתי מתעלמת ממך וממשיכה בדרכי כאילו לא ראיתי אפילו בזוית עיני את האור הצהוב המעומעם שחלף על פני. מצד אחד שמחתי לראות שאתה חי, נושם ומהלך. ומצד שני ראיתי עליך שאתה בעיצומו של המאבק, צבע החיים טרם חזר אל גופך ובינתיים אתה כבוש כנראה תחת דגלה של הכימותרפיה.
כשחזרו אליך הכוחות התחלת לכתוב, פירסמת פוסט ולא חשבתי לקרוא. אבל לא ויתרת לי. ביקשת שאכנס לבלוג שלך ואקרא. חשבתי שכבר עבר יותר מידי זמן. הפוסט היה כתוב באופן מרגש, ערוך להפליא ואפילו יכולתי לשמוע את קולך מספר את הפוסט כי השתמשת באופציית ההקלטה. התגעגעתי. זה היה הרגע שבו חזרת לחיי במחי יד. כל מה שרציתי לדעת ולא העזתי לשאול אותך, מהרגע ששוב גילית ועד הרגע שצמחת, פעם נוספת, מתוך הסרטן. קראתי והתחברתי. וידעתי שזה בדיוק אתה ואולי רק קצת השתנית. ואז ברגע של אגואיסטיות חשבתי לעצמי שחבל שאני לא מתגברת על עצמי ומפרסמת גם.
אתה אולי לא יודע ותגלה אם הפעם אתה תקרא את הפוסט שלי, שסללת לי דרך חדשה. הענקת לי פתח לקבל תרופה לנשמה, תרפיה לידיים ועשייה למוח. הכרת לי את "מה וזה". אני יכולה לכתוב, להחליט לבד על מה ולמה לא, להוסיף תמונות ופשוט לשלוח לעורכת שלפעמים נדמה (ורק נדמה) שכל ייעודה הוא לקבל ממני את הרישומים שלי ולהעלות אותם כקסם מאורגן ומפתה לאתר. לא האמנתי שקיימת פונקציה כזו ואני עדיין מברכת עליה. השם שלי מופיע ליד התמונה, הרישום שמעיד על מספר הפוסטים הולך וגדל ואני חלק מקהילה חדשה שקיבלה אותי ואני מקבלת ממנה ומאז פשוט קרו לי דברים טובים.
מאחורי מהוזה מסתתרות שתי יוזמות שהתגלו מעבר לפלטפורמת הכתיבה כמי שאחראיות בימים אלו על להסב לנו אושר, חינוך וערכים. רעיונות חדשים, הזמנות להרצאות והעשרות הם רק חלק מעניין יומיומי. אבל כמו כל בחור חסון עם מבט מסתורי בעיניים, גם למה וזה יש צד אפל. אירועים, מסיבות, יח"צ וסטטוסים מתחת לחגורה הם חלק מהשגרה.
אני מסכמת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, דרך לעשות ולבטוח בעצמי ובהקל הקוראים שלי. אבל את הדרך לשם ואת הראשוניות, אף אחד לא יחזיר לי לעולם ולכן אני בוחרת להינות מכל מילה ופוסט שאני מעלה. אני שמחה על הדרך החדשה שהצטלבה עם קורס בכתיבה יוצרת שלפעמים דווקא תוקעת לי את הכתיבה ומערערת. אבל אתם, קוראים יקרים, צפו פגיעה. זו רק ההתחלה.
//רחלי ברילמן