התייחסתם אליי כמו זונה.
כמו כלבה.
כמו חפץ.
איך הייתם באים עם בקבוק וודקה בלילה וחושבים שככה תקנו את עולמי.
הצעתם לי מסאז' וחייכתם חיוך מאולץ.
ואני שבורה, למעלה, למטה, מרוסקת, עפה , לא יודעת, יודעת יותר מדי, רוצה, לא רוצה. זורמת. נתקעת. נתקעת במקום שלא יוצאים ממנו. עם עוד גבר במיטה.
התייחסתי אליי כמו זונה.
כמו כלבה.
כמו חפץ.
איך פתחתי לכם את הדלת באמצע הלילה, לוקחת מידכם את בקבוק הוודקה ורצה בתחתונים וגופיה למקפיא להביא קרח ולשתות.
אלכוהול, עשן, רעש, שקט מקפיא, גוף אל גוף ביחד בבדידות נוראה.
חשבתם שאתם חכמים יותר ממני. אני הייתי הטיפשה, החלשה, חולת הנפש. חשבתם שמצאתם לכם קורבן נוח .
חשבתי שהביחד יעביר את הכאב, חשבתי שתאוות הגוף תשכיח את הסבל של הנפש. הייתי טיפשה, חלשה, חולת נפש. הייתי קורבן נוח.
לפעמים אחרי שהייתם הולכים מהבית שלי הייתי נשארת במיטה, שיכורה, כואבת ועייפה ומרגישה שנאנסתי. אונס בהסכמה. לא יכולתי להאשים אתכם, האשמתי את עצמי. אף פעם לא באמת רציתי בזה, מעולם לא אמרתי די. פעם אחרי פעם פתחתי את דלת הדירה המלוכלכת והבודדה שלי אליכם. מחייכת את החיוך המתאים, משחקת את המשחק. מי הייתה בתוכי? לאן היא הלכה? האם היא הלכה? מי היא? מי אני?
ראיתם פעם סרט?
אחרי שרואים סרט אפשר לזכור את כל הפרטים הקטנים. מה לבשה הדמות הראשית ועם מי התנשקה הדמות המשנית. מי אמר מה למי ומתי. הכל. אך אי אפשר לחוש את התחושות שחשים השחקנים, אי אפשר לקרוא את מחשבותיהם. הזיכרון הוא זיכרון של מילים, תמונות, צבעים ולא שלא רגשות.
ככה חוויתי את חיי תקופה ארוכה.
הייתי עושה. זוכרת שעשיתי. לא זוכרת למה.
מה הוביל אותי למעשה, למה נכנסתי איתו למיטה? למה קניתי את השמלה הזו? מה היו המחשבות שלי כשעמדתי מתחת לחופה?
זכרתי הכל. לצערי יש לי זיכרון חזק מדי. אך לא יכולתי לחוש את התחושות. לא יכולתי לחשוב את המחשבות. השתגעתי.
וכך חזרתי שוב ושוב על אותה התנהגות הרסנית. מקווה כל פעם מחדש להרגיש, לחשוב, להתרגש, להנות. מתאכזבת כל פעם מחדש.
ובינתיים הכל נשחק. הגוף, הנשמה , השם הטוב. כבר לא אכפת מכלום. חיים מכוסית לכוסית וממגע ארעי אחד למשנהו.
ואתם חשתם את זה, חשתם את נשמתי הפגועה.
מצחיק שגברים נחשבים לא רגישים. הם מרחרחים נשמות פגועות. הם יודעים בדיוק לאן להגיע.
איך כולכם השתמשתם באותן המילים. לרגע לא האמנתי לכם. אבל רציתי כל כך.
ואיך אחרי שהכל היה נגמר והיינו שוכבים ערומים במיטה הייתם מספרים לי על זאת שאתם אוהבים ולא רוצה אתכם. ואני הייתי מקשיבה. כי כזו אני, מקשיבה. ואז שותה עוד כוסית ומחכה שתלכו כדי לשבור את הבקבוק ועם שבריו לחתוך לאט לאט בבשר. בבשר שלי שחיללתם. לילה אחר לילה. חיללתם את בשרי, את כבודי, את נשמתי. ולא שמתם לב לצלקות. כי אני אוהבת חושך.
התייחסתם אליי כמו זונה.
כמו כלבה.
כמו חפץ.
ואני נתתי לכם.
אבל לא עוד. אני ניצחתי. ניצחתי אתכם, ניצחתי את המציאות, ניצחתי אותי.
בחודש הבא אני חוגגת שנה שלמה שבה אני מאוזנת.
אף אחד כבר לא יכול לגרום לי לשנוא את עצמי מלבדי.
אף אחד כבר לא יכול לגרום לי לאהוב את עצמי מלבדי.
יש לי עבודה חדשה, דירה חדשה, נפש חדשה–ישנה.
ואני מתייחסת אליי כמו מלכה.
כמו אלופה.
כמו מנצחת.
//ענבל לוי