כבר כתבתי בעבר על פתיחת בקבוק יין. זו התחלה חדשה, מי יודע מה יהיה עד שהבקבוק יגמר וזה. אבל טעימות יין, טעימות יין זה משהו אחר לגמרי.
הוזמנתי לטעימות של יקב רמת הגולן, בטייסטינג רום במתחם שרונה. לא יכולה להגיד שהתלהבתי מהמתחם, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי שם שוב ושוב. כנראה שמתחת למעטה הסחיזם יש משהו דווקא חביב במקום. או אולי אני סתם מגזימה, כרגיל. עכשיו, מכיוון שאני נוטה לא להגיד לא לדברים, ובטח לא לדברים שקשורים באלכוהול, הכן היה מאוד נמרץ.
כבר בצעדים הראשונים אל עבר האירוע שמחתי שהגעתי. יין מבעבע בכוסות עדינות קיבל אותי בברכה מהחום הלח של אוגוסט בתל אביב אל הגלאם שהמניפה הלבנה שלי סגרה לו את הפינה. אחרי ריפיל של כמה כוסות וההכרזה על התחלת הטעימות אני חייבת להתוודות שכבר לא הייתי 100%.
ופה מתחיל הקאטץ'. כל המשתתפים בטעימות קיבלו הודעה בקבוצת וואטסאפ, שמעכשיו מתחילה הטעימה האילמת והמשימה שלנו היא לא לדבר בכלל, אלא רק בהודעות. בין העובדה שאני מנסה להיות פחות אינטראקטיבית ולהתנתק מהמכשיר שמחובר לי ליד קונסטנטלי, לבין העובדה שאני מכורה לחלוטין, לבין זה שלא היתה לי קליטה, מצאתי את זה קצת קשה.
חוסר הדיבורים הביאו אותי למצבים מאוד אינטימים עם אנשים שאני מכירה פחות ויותר ואולי יותר פחות מאשר יותר. אבל הרי בדיוק אמרתי שאני מחפשת מישהו לשתוק איתו. איכשהו אנשים שפגשו אותי לראשונה באותו יום חלקו איתי את הסמארטפון שלהם כדי שאני אוכל להתבטא. ודווקא כשהתנתקתי פתאום מההתמכרות, מצאתי את עצמי מתרכזת ביין. פתאום היה מולי דף עם הסבר על מה שתיתי. פתאום הצלחתי באמת להקשיב רק לעצמי ולמה טעים לי.
טעמתי וטעמתי, הבנתי מה אני אוהבת, מה פחות ומצאתי שני יינות שהפתיעו אותי לטובה, הר חרמון לבן (סוביניון בלאן, שרדונה, ויונייה וסמיון) וגמלא השמורה רוזה סירה (סירה ונגיעה של ויונייה). בדרך כלל אני לא אוהבת לא לבנים ולא רוזה, אולי זה המצ'ואיזם שבי, ואולי זה העובדה שאני בדרך כלל סובלת מכאב ראש מיידית אחרי השלוק הראשון. אני לא יודעת אם זה היה החום שבחוץ, ההתרגשות או הרצון להקליל את האווירה. אבל אני כבר לא יכולה להגדיר את עצמי כבחורה של יין לבן. וזה טוב, כי בדיוק הסבירו לנו בשלב שכבר היה מותר לדבר שכל הנושא המגדרי ביין ממש פאסה ובחור שמזמין יין לבן בדייט, לא נשי אבל אולי פשוט קצת חם לו.
לקינוח הערב הוגשו מגשי גבינות ונקניקים בליווי היינות שהכי אהבנו. שם כבר יכולנו לדבר ולשתף בחוויה. אחרי קצת דיבורים על רגשות, עסקים ויין, קיפלנו את עצמנו, שמחים וטובי לב אל המסע המופלא הביתה. מזל שאני מתורגלת בהליכה בזיג זג.
מה למדתי?
לטעום עם בלוטות הטעם והלשון ולא עם מילים.
להרגיש עם הלב והעיניים ולא עם מילים.
לחשוב עם הראש והלחיים ולא עם מילים.
ובכלל, אולי המילים שלי נועדו קצת יותר לכתיבה ופחות לטעם, לרגש ולמחשבה.
תודה לכל מי שלקח חלק בחוויה הזאת, זה באמת היה לי מיוחד.
ממליצה בחום למי שאוהב יין, עוד לא יודע מה הוא אוהב ומוכן פשוט לבוא ולטעום.
Tasting room מתחם שרונה, דוד אלעזר 3.
//שירה פריגת