אזעקה נשמעה ברחבי המקום.
מספריים נשמטו, עפרונות נפלו לרצפה ופיות נשארו פעורים. המקום קפא, עצר מלכת.
"יש לכם 15 שניות לתפוס מחסה, מה קורה לכם?!" צעקתי על שאר המדריכים המבוהלים שרצו אל מתחת לשולחן. נתתי להם לשמוע את האזעקה עד סופה והשארתי אותם כפופים ורכונים לרצפה במשך 10 דקות – בכל זאת זה הזמן הנדרש מאיתנו, הישראלים להישאר במקלט בתום האזעקה.
לאט לאט הם קמו, התיישבו בדממת אלחוט – ואני… אני עומדת מול 15 מדריכים מרחבי העולם שהאזעקה היחידה שהם שמעו בחייהם היא כנראה של אוטו הגלידה הצרוד המתרחק לו לאיטו במורד הרחוב.
האזעקה האחרונה שאני שמעתי הייתה רק יומיים לפני, שעבורי הייתה אמנם לא מהשגרה אבל הגיונית בהתחשב במדינה בה אני חיה, מפה לשם מצאתי את עצמי בוינה – אוסטריה מול אותם הפרצופים שיהיו עוד שבוע מבוהלים מכף רגל עד ראש.
בעיקר, מצאתי את עצמי מתמודדת מול שאלות שחוזרות על עצמן ותשובות המתנגנות כתקליט שבור:
-כן, באמת הייתי בצבא. יריתי בנשק. לא, זה לא מגניב. (טוב, קצת..) כן זה מפחיד, אבל כולם עוברים את זה.
-כן ולא, אני פשוט גרה יותר במרכז אבל יש לי חברים בדרום, יותר קרוב לרצועה.
-מה?? מה פתאום! גם אנחנו וגם הם רוצים שלום. הבעיה היא פשוט…
ונתקעתי. מה בדיוק הבעיה? הם נראו לי כילדים קטנים שעכשיו מגלים את העולם ושואלים "אמא למה?"
אם כבר נסעתי עד סוף העולם שמאלה, ימינה ולוינה בשביל לקדם את השלום – אני כבר אפיק מזה אקסטרה תועלת ואתרום את חלקי למלחמה, אתן טפיחה קלה לכנפי פרפר שיתחילו את האפקט…
אזרתי הרבה כוחות, פתחתי את הלפ טופ והכנתי מערך הסברה על המצב הקיים.
השאלה הגדולה יותר משאלת "למי שייכת ירושלים" באותם רגעים הייתה מבחינתי – מאיפה להתחיל?!
לקחת היסטוריה שלמה של שני עמים, לגעת בנושא רגיש, לא לצאת שמאלנית, לא לצאת ימנית, להיות מרכז – אסור להכניס הרבה פוליטיקה כאן, את הולכת על ביצים או יותר נכון ביצים באנגלית, כי באיזה שפה אסביר ל15 מדינות שונות למה אנחנו מגנים על עצמנו?
ככל שתאריך ההרצאה שלי התקרב סיננו לעברי משפטים כמו "אני ממש מחכה להרצאה".. "זה ממש מעניין" ואני מחייכת ומאבדת צבע, מחווירה – משקשקת.
והנה הגעתי לרגע הזה, 30 עיניים ממצמצות, בוהות ודרוכות ולמרבה הפלא המילים יצאו לי מהפה כקסם, כמנגינה – דיברתי ודיברתי, הרצאתי, נלחמתי על עקרונות, סיפרתי על מלחמות ועמדתי כצוק איתן (איך אתם אוהבים את משחקי המילים האלה, אה?..) ואפילו מדריך אחד זמזם איתי את התקווה.
אחרי שעה וקצת ראיתי שגלגלי המוח של כולם זזים, חושבים-מעכלים, מבינים ועדיין אף אחד לא דיבר.
ביומיים שלאחר מכן כאילו הסכם שתיקה עבר בין כולם – ואני ידעתי שהם פשוט מעכלים את הארוחה הגדולה שבישלתי להם.
ביום השלישי מצאתי את הפתק הזה על המיטה:
(אגב, חיכתה לי בירה במקרר)
ולא האמנתי, אני בסך-הכל בחורה קטנה שעושה המון רעש במחנה כל כך גדול, ולא יכולתי שלא לחשוב על המדינה שלנו, ישראל – ככה קטנה, ככה עושה רעש. לטוב ולרע.
כנראה שהם הבינו שכולנו רוצים שלום – מייחלים לו, וידעתי שעכשיו יש לנו שגרירים בעוד 15 מדינות.
השבוע התחדשה הלחימה ושלחתי עדכון לחבריי היקרים מהמחנה, ואלה היו התגובות:
אז נכון, אין לי ארץ אחרת אבל חברים מכל העולם – יש.
//דראל פורת