את כל הרמזורים של שדרות רוקח עברתי במהירות שיא. הרגשתי את האבן הזו בחזה, את המועקה שעולה במעלה הגרון ועוד רגע תתפרץ בדמעות. רק להצליח להגיע לחנייה, לא להתפרק לפני. כל השבוע הצלחתי להחזיק את זה בפנים, לא להראות לאף אחד שעד היום, חצי שנה אחרי הפרידה הזו – הכאב הוא אותו כאב.
אף אחד לא יאמין לי. כששואלים אותי למה רזיתי אני אומרת "בטעות", קורצת, ומעבירה נושא… לכי תסבירי שהטעות היתה לתת לו להיכנס אליי ללב, לחיים, למחשבות. עכשיו הוא לא יוצא משם.
חשבתי שכשאעבור לת"א הכל יהיה פשוט יותר. העיר הזו מלאה בפיתויים, בחתיכים, בפנויים וכאלה שרק מחכים… רק תבחרי וזה שלך, מסובך בערך כמו להחליט איזה קורנפלקס בא לך לקנות בסופר! את מנסה אחד, טועמת מהשני, מחליפה ואז מתבייתת על זה שהכי כיף לקום איתו בבוקר.
אף אחד לא סיפר לי שהסכנה בלגור ליד הים היא שאני עלולה לטבוע, ות"א בשבילי היא כמו ים של זכרונות ואין לאן לברוח. כבר לא מצליחה לראות את הדרך חזרה אל החוף, אל המקום הבטוח, איפה שאני כבר לא מוצפת באובססיות.
צילום: דביר גיחז
על הספסל בגן מאיר התנשקתי עם ההוא בפעם הראשונה. זה היה ב-4 לפנות בוקר אחרי לילה של דיבורים. לפני זה ישבנו בבית קפה בקינג ג'ורג', בשולחן השני מימין. שתינו הפוך. קטן.
את המסעדה הכי טעימה בכל רוטשילד הכיר לי ההוא שבא אחריו. עד היום יש באינסטגרם שלי תמונה של האספרגוס שאכלתי. כמה הייתי מאושרת, ולא תיארתי לעצמי שיש תמונות שיישארו אצלי לתמיד, גם אחרי שאשדרג את האייפון.
את כל הרמזורים של שדרות רוקח עברתי עם הרגל חזק על הגז. לא יכולה לשאת את המקום הזה יותר. עוברת ליד החניון שבו נפגשנו כשהלכנו יחד להופעה. הפארק שבו נהגנו לעשות הליכות., על מי אני עובדת?! כל דיזינגוף הוא כאב אחד ארוך ומתמשך בשבילי. כל חנות מוכרת זכרון מתוק שהיום הוא כבר מעורר בחילה, לכל הפוך חזק בלי קצף יש את הטעם שלו, כל סיגריה מרעילה אותי יותר מהמילים שלו.
הרמזור הפך לאדום ברגע האחרון. אסור להסיט את המבט, אסור להסתכל דרך החלון. מעבירה תחנה ברדיו. השיר שלנו. מעבירה שוב. השיר שהוא שם כשעון מעורר. נסיון אחרון. הזמרת האהובה עליו. אסור לי ליפול. את ההנאה מריהאנה אני פשוט לא אתן לו לקחת לי. כשאפילו ריהאנוש מגיעה לפזמון ומתחננת אליו שיישאר אני נכנעת. הרמזור הופך לירוק ואני משחררת את הברקס.
9ROOMS
נותנת לדמעות להציף את הפנים. נהגים במכוניות שחולפות מסתכלים עליי במבט מלא רחמים. הם בטח חושבים שקרה לי עכשיו משהו נורא ואיום…. אף אחד לא יאמין לי. לכי תסבירי … לכי תסבירי שלפעמים גם חצי שנה אחרי, עדיין יש טעויות שקשה לתקן. לכי תסבירי שאת טובעת, שאת מוצפת, שמכל המוצרים בסופר בחרת דווקא בקורנפלקס המקולקל. שהקפה כבר לא אותו קפה ושהסיגריות עולות לך ביוקר.
//מיכל אהרוני