טוב חברים וחברות לאחר שנים של ניסיונות, כשלונות ונסיעות רחוקות הצלחתי, אני ניצחתי. אבחנתי את עצמי דרך האינטרנט וצדקתי. לא שאפתי גבוה לאבחן את עצמי כחולת סרטן או איידס, אני הלכתי על משהו אחר ואני, גבירותיי ורבותיי זכיתי בכל הקופה. למעשה זכיתי ב"ורטיגו" ובטיול מלבב לחדר המיון של תל השומר, שם לא עוצרים בדיוטי פרי אבל לוקחים ממך דם והכול בחינם! יכול להיות כי, הייתה לי הפניה. מהיום אני לא היפוכונדרית, אני רק ממש קצת.
הכול התחיל לפני כמה שבועות כשחשתי ברע, וכמו כל אדם נורמטיבי אמרתי לעצמי "די ___(הכנס שם מבוקש) הכול בראש שלך זה יעבור. אבל אל תתביישי לשתף את החששות שלך ואת ההרגשה הרעה שלך עם שאר העולם". ואז השבוע, החששות שלי עברו למצב של חוסר איזון והרגשה שהראש שלי צף ואז כל החדר מסתובב סביבי והעיניים שלי בלי פוקוס. אני כמובן ייחסתי את זה לזה שאני בעבודה מאוד אינטנסיבית וזה רק הגוף שלי מאותת לי – "למה את לא עושה מה שסיכמנו כשהיית ביסודי ועובדת עם חיות, מה קרה לחלום הזה?!".
במקום לבכות לתוך הלב שלי עשיתי מה שצריך לעשות, ונכנסתי לאינטרנט לאבחן את עצמי. כי לקבוע תור לרופא היום זה כמעט נדיר כמו למצוא מחט בתוך שיחת טלפון של 29 דקות כשאני מספר 14 בתור. אחרי ששללתי מגוון רחב של מחלות לב, ראש, הריון, סרטן ועוד דברים הכרזתי בקול לתוך הראש שלי שיש לי ורטיגו. זכור לי שגם שיתפתי כמה אנשים שהיו איתי בדיוק באותו זמן בעבודה ואז כל החדר הסתובב.
אחרי זה החלטתי כן לקבוע תור אצל הרופא ולנסות להתמסכן כמה שאפשר ולהדגיש שזה מקרה חירום בשביל שיתנו לי תור. זה איכשהו עבד ומשם איכשהו הגעתי למיון. אני יכולה לספר ממש הרבה על המיון, כי ערכנו הכרות מאוד מעמיקה בארבע וחצי השעות ששהיתי בו, מלווה באמא מלווה ובגדי מלווה. אני לא יכולה להגיד שלא היה כיף, אני יכולה להגיד שלא היה כיף כייפי. כי במיון דבר ראשון חיכינו לרופא אחד, שהוא לא היה רופא הוא היה אחות, ששאלה מה קרה, אז סיפרתי לה. אחרכך עברנו לעוד אחות שדקרה אותי, בצורה חוקית לחלוטין ושאלה גם היא מה קרה. גם לה סיפרתי בזמן שאני לא מסתכלת עליה ישירות כי היתה לה ביד צינורית הדם שלי. אחרכך חיכינו לעוד רופא.
בזמן הזה, אנשים שחיכו משעה חמש (השעה הייתה כבר 22:00 ומשהו) התחילו להרגיש שאולי מערכת הבריאות זנחה אותם ורופא אחד על 70 מטופלים זו כנראה לא ההחלטה הכי הגיונית שבית החולים עשה. אז היו צעקות, הייתה מישהי שתפרה סוודר, היו אנשים עם אקדחים שצעקו, אז היה עיתונאי שהוציא אייפון לצלם ולצעוק שזו זוועה ולבקש את הדובר ולהזכיר הרבה מאוד פעמים שהוא עיתונאי. הוא אכן הצליח אגב לזרז טיפה את העניינים, יכול להיות אבל שזו הייתה אשליה של מפגן כוח מאוד מיואש, אך בכל זאת.
הצלחתי להיכנס לחדר של הרופא, הוא לא היה רופא גם, זה היה רופא תורן מאוד מאוד עייף, אני יודעת את זה כי בזמן שהוא אמר לי "אני שניה מוריד לך את כל הפלג גוף העליון ממש מהר למיטה אז תסתכלי עלי", אז אני הסתכלתי והוא היה נראה מאוד עייף, ואז לא הצלחתי ממש להסתכל על כלום כי הכול זז ושכבתי שבע דקות בזמן שהוא אומר לי שיש לי "ורטיגו".
יש! ידעתי! ואז נזכרתי שזה לא ממש חדשות טובות, כי מי רוצה בכלל ורטיגו בגיל שלי, מה קורה לי. למזלי נכון לכרגע זה רק זיהום או וירוס או משהו אז זה יעבור. אני פחות מרגישה שניצחתי פתאום…אבל תודה לכולם.
//דניאל בוקס