רק שזה לא יכאב לו. רק שזה יעבור מהר. רק שזה לא יסתבך. רק שיגלו שזה שפיר ולא סרטני. רק שזה יהיה מאחורינו כבר. אז מה אם כל מי שאני מדבר איתו השבוע חושב שאני מגזים בתגובות שלי, רגיש מדי, מלודרמטי, רכרוכי. מה אכפת לי שכמעט בכיתי אתמול בלילה. מה הם מבינים? אדיוטים.
טורו ברגע אינטימי.
הכלב שלי מחר נכנס לביופסיה בהרדמה מלאה כי יש לו על רגל ימין גידול בגודל של סוכריה על מקל, כולל המקל. בדיקה ציסטולוגית רגילה לא הספיקה כדי לבדוק האם הגידול שפיר או סרטני. זה, בשילוב עם מיקום בעייתי של הגידול, קושי להרים את הזנב והעובדה שהוא חצי בוקסר (בוקסרים הם גזע עם נטיה לחלות לסרטן) הביאו את הוטרינרים להחלטה שחייבים להפסיק עם המעקב מבחוץ וחייבים להציץ על הגולה המניאקית הזו מבפנים.
בשבועות האחרונים טורו נותן לי ולשותף הידוע בכינויו אבא שתיים שיעור בסדרי עדיפויות. זמן שהיה אמור להיות מוקדש לנגינה, לימודים ומפגש עם בנות זוג מושקע בפגישות עם בנות זוג מוקדש לפגישות מעקב קצת פחות רומנטיות עם טל הוטרינרית.
יפה של אבא בים.
ויש גם את עניין הכסף. לא שזה שיקול מבחינתי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא משנה באיזה שער יציג מחשבים את זה ולכמה תשלומים מחלקים את זה, מדובר במספר ארבע ספרתי די גבוה שהולך וגדל. עד זמן כתיבת שורות אלה הוא אפילו לא הגיע לסכום הסופי.
הייתי רוצה מאוד לכתוב פה פסקה שמתחילה במילים "בהתחשב באלטרנטיבה" אבל אין אלטרנטיבה. מחשב חדש, סופ"ש בצימר, טלפון נורמלי – הכל יכול לחכות ויחכה כמו גדול. עד שהוא יהיה בריא. עד שהזנב יונף למעלה ויקשקש בלי שום קושי. עד ששמחת החיים המדבקת הזו תחזור לאיך שהיא תמיד.
בתמונה – כלב חתיך.
אני אולי מדמיין או עושה רומנטיזציה למצב אבל אני חושב שטורו מודע למה שקורה. אני מכיר את הכלב שלי היטב ואני די בטוח שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר. אני גם בטוח שהוא סומך עלי שאני אטפל בו עד שהכל יהיה בסדר.
אוף איתך, טורו. יא שמן. יא חתיך. יא כלב טמבל גאוני. יא אהבת חיי על ארבע. אתה תהיה לגמרי בסדר, הבנת אותי? יופי. כלב טוב.
//זהר רץ