לפני חודש היא תקפה אותי בערך בארבע לפנות בוקר. באותו יום קניתי חומרים וכלים חדשים לעשיה שלי, והמוח שלי לא הפסיק לעבוד. כמישהי שדחיית סיפוקים הוא לא הצד החזק שלה, בדרך כלל אני פותחת את החבילות מיד כשאני נכנסת הביתה, מתיישבת ליד השולחן הכי קרוב ומתחילה לחקור ולשחק בצעצועים החדשים שלי.
באותו לילה כנראה לא היה לי זמן, והלכתי לישון בלי לממש את חדוות הקניה. בארבע לפנות בוקר התעוררתי כשהגלגלים במוח מסתובבים ועושים לי המון רעש. כל כך הרבה רעש שזה הפריע לי במהלך השינה. התעוררתי כשבראש רצים לי רעיונות, צורות, פנטזיות למימוש. במשך זמן לא מבוטל שכבתי במיטה, עצמתי עיניים בכוח ונלחמתי עם עצמי לא לקום ולהתחיל לעשות.
בבוקר קמתי וכתבתי סטטוס עליה. על המוזה שלי.
מגיל מאוד צעיר היו לי עסקים איתה. כשהייתי קטנה קטנה היה לי חלום: לכתוב ספר ילדים וגם לאייר אותו. חלומות של ילדה שעדיין מספרים לה סיפור לפני השינה, והיא רוצה להיות זו שתעשה הכל. כשקצת גדלתי היא התמתנה קצת והתפצלה. בבית הספר היסודי היא הייתה באה לי לצד דפים ועפרונות – איכשהו תמיד היה לי קל יותר להתמודד איתה בשחור ולבן ולא בצבע, בשלב מאוחר יותר היא הייתה מגיעה בצורה של מילים. הייתי כותבת וכותבת. שירים, מכתבים, סיפורים קצרים, יומנים. מלא מילים. אחר כך היא כבר ממש גדלה והייתה ממש מתפרעת. כמויות של חומרי יצירה שמעולם לא מומשו, בדים, רוכסנים, כפתורים. הכל בשם המוזה. רעיונות שתקפו אותי לא יצאו מהראש, לפעמים היו מגיעים לכדי משהו ממשי ולפעמים היו נשארים בגדר פנטזיה. בגדים שתפרתי לבד וגרמו לאנשים להרים גבה, ובגדים שעד היום יושבים ומחכים שיהפכו לנסיך צפרדע. אני לא מרשה לאף אחד לזרוק כלום כי תמיד יש לי רעיון מה לעשות עם זה – הכל בשם המוזה.
בתמונה: וריאציה של מוזה
לאחרונה כל הזמן חשבתי על החיבור הזה בין תחומי העיסוק שלי – התכשיטים והמילים, והתחלתי לענוד תכשיטים עם מסרים. לכן כשנתנו לי לבחור תליון של פנדורה עם מילה אחת ויחידה, ידעתי מיד מה המילה הזו תהיה. היא מאז ומעולם הייתה שם – בבית הספר היסודי כשישבתי לצייר בהפסקה וסביבי חצי כיתה, כשנהגתי ועצרתי בצד כדי לכתוב כמה מילים שהפכו לפוסט שלם, וגם כשהלכתי לישון בלילה עם ממתקים חדשים בשקית ליד המיטה שעוד לא טעמתי ובבוקר הפכו לעוד משהו שאפשר לענוד.
המוזה מלווה אותי בכל שעה, בכל מקום, כמעט בכל תחום – היה זה רק טבעי שלצמיד PANDORA שהולך איתי לכל מקום אצרף צ'ארם שיזכיר לי כל הזמן את המניע האמיתי למה שאני כל כך אוהבת לעשות.
לפני כמה זמן נתקלתי בדיון בין מעצבות, כשהשאלה שנשאלה היא "למה את עושה את מה שאת עושה?". בתשובות היו הרבה סיבות לכך, אבל התשובה שהכי אהבתי והתחברתי אליה הייתה זו, של דקי רובין – מעצבת תכשיטים, קרמיקה,ועוד המון:
"למה אני עושה את מה שאני עושה? כי אין לי ברירה. אני לא בחרתי ביצירה, אלא היא בחרה בי: מעירה אותי בבוקר או באמצע הלילה, מציפה אותי ברעיונות ובדחף עצום לממש אותם – לגמרי בלי לשאול אותי. מילא אם אלה היו רק תכשיטים, אבל לא, לא מספיק לה. היא רוצה גם ציורים, גם כלים, גם מילים. אני ~שפחה של המוזה~. קשה לרצות אותה, אבל לא הייתי מחליפה אותה באף גבירה אחרת".
//אפרת בשרי