"ומה אתם עושים למחייתכם?" שאל אותנו המתווך
"אני פרסומאי והשותף שלי רואה חשבון", אני משקר מבלי למצמץ.
אני לא אוהב את זה אבל איזו ברירה יש לנו? למדתי על בשרי שחייבים לשווק את עצמינו לבעלי הבית, הם חייבים לדעת שאנחנו הבחירה הכי טובה שלהם. לא מעשנים, בטח לא סמים, יש לנו חברה צמודה, לא תהיה כאן תהלוכה של עוברות ושוות ויש לנו הכנסה גבוהה ובטוחה. אני מדקלם הכל לפי הספר. אמת מתובלת בשקרים לבנים שלא יזיקו לאף אחד.
כשהתחלתי לחפש, הייתי תמים, עברתי שלושה שלבים בחיפוש דירה ואני מרגיש שאני מתקרב לסוף.
בשלב הראשון ממש האמנתי. את המודעה ראיתי מודבקת על תחנת האוטובוס.
"כך אמצא את הדירות הסודיות, של בעלי הבית הזקנים", חשבתי לעצמי.
היא בישרה גדולות, תלתה בי תקוות, אבל ידעתי שבסופו של דבר יהיה קאץ', לא תיארתי לעצמי את גודלו. דירת סטודיו, משופצת ומרוהטת קומפלט עם מזגן וטלוזיה על הרחוב הראשי. ככה נכתב בה והמחיר, זול בחצי מהממוצע בשוק. התקשרתי. הבעלים דיקלם את המודעה כלשונה.
"איפה הקאץ'" שאלתי. "אין קאץ', תבוא תראה", ענה.
אני מתחיל להריץ בראש מה לשאול כדי להפיג את החשד.
"רק כדי לוודא…יש שירותים?" הימרתי.
"יש במשותף לכל הקומה", בינגו.
תודה ולא תודה ניתקתי לו בלי לחשוב פעמיים.
בשלב השני, התחלתי להתפשר. לגור במרכז של המרכז בזיל הזול, ככה היא שווקה ב"דירות מפה לאוזן" ודומיו אבל בפועל מדובר על חדרון שלא בטוח אם הארי פוטר היה שוקל לגור בו.
"איך יכנסו פה שני שותפים?" שאלתי בתמימות את מפרסם המודעה.
"יש קומת גלריה" הוא ירה לעברי כאילו זה מובן מאליו בחדר סטנדרטי שגובהו שניים וחצי מטרים. מכאן למדתי שגם הצד השני יודע לסלף ולייפות את האמת.
מתוך עמוד הפייסבוק: דירות בירושלים שמדכאות אותי
בשלב השלישי, אחרי יותר מחודש של חיפושים, חושיי התחדדו. למדתי לזהות בעיות עוד מהשורה הראשונה בפוסט, להבין מהתמונה אם הסלון הפך לחדר שינה ואם בעל הבית במקרה מחפש שומרי שבת בלבד (זה חוקי בכלל?), השתפרתי ועכשיו זה לא רק פייסבוק ויד2 אלא גם קרייגליסט וג'נגלו. בחיפוש דירה, כל האמצעים כשרים ואולי אפילו צמחונים.
קבעתי עם שני מתווכים בהפרש של חצי שעה בשכונת חלומתיי, כאן אני רוצה לגור אמרתי לעצמי. המתווך הראשון הציג בפני דירה מדהימה, אך שכח לציין שבעל הבית רוצה קצת הרבה יותר מדי.
"אני אשכנע אותו להוריד", אמר לנו המתווך בתמימותו.
כן בטח, לא היה ולא נברא.
כשיצאנו מהדירה הרגשתי כמו במזרח שבעלי ההוסטלים מזמינים אותך מהרחוב לישון דווקא אצלם וממש רבים עליך. שלושה מתווכים ובעלי דירות רדפו אחרינו, צדו אותנו כשהלכנו מהדירה הראשונה לשנייה, מרחק של שני רחובות, מנסים לשכנע אותנו לראות את הנכס שלהם ואנחנו בתמימותינו מאמינים שהבית הבא הוא הבית שלנו. לא תיארנו לעצמנו שדירה שהוצגה כבעלת ארבעה חדרים ומתאימה לשלושה שותפים תהיה בעצם מבוך שעוברים בו בין חדר לחדר, שהשירותים הם בחצר, שבאחד החדרים גרים שני אנשים, כי "הוא חייל בודד אז לא בא הרבה".
אז יצאנו משם בתחושה מבאסת והסכמנו ללכת עם הצייד לדירות שלו. כבר בחדר המדרגות, כשריח חזק של עובש היכה באפינו הסתבובנו כלא באנו.
~~~~~
"אין לך מה לדאוג", אני אומר לגברת לייבוביץ', בעלת בית פוטנציאלית.
"אני אשמור על הגרניום, אני יודע שזה חשוב לך", דופק עוד שקר קטן בלי חשבון, אולי זה יעזור.
//רז קפלן