אהלן, מה קורה? בואו בואו ,תכירו את החבר'ה.
הנה, ההוא שעומד בכניסה לאוהל שמו בוכריס, בחור עם לב זהב אבל קריזות של מייק טייסון. אל תעצבנו אותו.
זה שלידו זה 'אָמְצָב'. כשתגידו לו שלום הוא יענה: "אה ממצב?"
אתם רואים את הבחור שמגיע אליהם בריצה? זה ע-מיח.
החבר הכי טוב שלי. מהטירונות ועד השחרור אנחנו מיטה ליד מיטה, את דרום אמריקה עשינו בטרמפים,חלקנו דירה משותפת בתל אביב ואת המזרח על אופנועים.
ע-מיח הוא הנפש התאומה שלי. לא מקנח את האף בלעדיו!
בואו, נמשיך…
שני החבר'ה שמנקים את הנשקים במרכז האוהל זה יוֹקוֹ וטוּנה.שני הקיבוצניקים של הצוות. יוקו נקרא כך כי הוא כל כך חזק שכל מה שהוא נוגע בו מתפרק (בדיוק כמו יוקו אונו, ימח שמה).
טונה, הרוויח את שמו לאחר שאכל שני קילו טונה בהתערבות.
בסוף האוהל, ההוא עם האוזניות, זה בוריס. וזה השם האמיתי שלו – לרוסים אין כינוי, השם שלהם מספיק.
מלבד אלו שהכרתם הרגע, יש גם את צימבל, ביטון, אברם האתיופי, אלדד השמן (שהוא בכלל רזה), פישר, ברמן, שְנוֹרְקֵל (כי אם הוא לובש בוקסר אז מבצבץ לו), דודו הכושי, ג'וני, אילוז ובל נשכח את
ת-כשיט ,שהוא כל כך יפה שבנות מסתכלות עליו כמו על תכשיט שהן רוצות לענוד. ויש גם את אבי, צ'יקו וגם אני, כמובן.
אלה אנחנו. קוקטייל של אנשים. עורכי דין וחקלאים, רואי חשבון וברמנים הוללים, שמאלנים וימניים, דתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, כולנו בתחילת השלושים שלנו, רובנו השארנו אישה מודאגת בבית כשהגענו הנה. לעָזַה.
נקראנו ובאנו בלי לשאול למה? כי לכולנו ברור דבר אחד – יהיו דעותיך ואמונתך אשר יהיו, כשנלחמים על הבית, כולם באים!
לאחר שבועיים של חוסר מעש, קיבלנו את ההודעה – היום, אנחנו נכנסים פנימה.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שלנו בקרב, ולא הפעם הראשונה שלנו בג'ונגל האורבאני הספציפי הזה. בלבנון איבדנו את אורי ולפני שנתיים, ממש כאן, הלך לנו אביתר.
לפני כחצי שעה ישבנו כולנו בתדריך מ"פ לפני כניסה, שהחל, כרגיל, בבדיחות שחורות.
מישהו צעק: "בואו נצטלם לפני המבצע. אבל ברווחים אחד מהשני, שיהיה מקום לעיגול האדום כשהתמונה תגיע לעיתון אחרי ש…", בוכריס השתיק אותו.
לאחר הסבר מפורט, מפי המ"פ, על העתיד להתרחש בפנים, הסתיים לו התדריך בשתיקה בולעת רוק, כשהמ"מ מסביר לנו על 'נוהל חייל מפוזר'.
נוהל חייל מפוזר כשמו כן הוא.
כל אחד מחברי הצוות מקבל שקית זבל שחורה ובה מסקנטייפ לבן גדול וטוש שחור עבה.
במקרה והתפוצץ מטען על הכוח ו'פיזר' את אחד מחבריך, הנוהל אומר לאסוף לפחות אחד מאיבריו ללפף אותו מסקנטייפ לבן , לכתוב עליו את שם ההרוג בעזרת הטוש העבה ולהכניסו לשקית השחורה.
זאת, על מנת שלמשפחת ההרוג יהיה איפה לבכות פעם בשנה בשארית חייהם.
הזוי? מחריד? זה הנוהל!
המומים ודרוכים חזרנו לאוהל והחלנו בהכנות האחרונות לקראת הכניסה.
עכשיו, כששמעתם הכל. רוצים להצטרף?
עדיף שלא. מסוכן שם.
זה בסדר, נדבר כבר אחרי שנצא.
הי, אתם עוד כאן?
תרצו לדעת מה היה שם?
אי אפשר לומר שהלך חלק.
התחלנו בתנועה פנימה. שני טורים ברווחים גדולים האחד מהשני למקרה ומחבל יחליט לירות צרור רוחב הוא יפגע בכמה שפחות מאיתנו.
נכנסנו לפאתי העיר, לא הייתה נפש חיה, הרס וחורבן נגלו מימין ומשמאל ושקט המבשר רעות.
דריכות מודאגת מילאה את עצמותינו וקשב דק פשט בכל החושים.
המשכנו בין רחובות השאול כשריח המוות נכנס בלי הזמנה לריאותינו.
הגענו ליעד והחלנו בעבודה שלשמה נכנסנו
ואז זה קרה.
פיצוץ אדיר הרעיד את האדמה ויריות מחלונות הבתים שמעלינו פילחו את השקט אשר בישר לנו, שעה קודם, על בואן.
השבנו אש. כולנו מאחורי מחסה כזה או אחר, מחפים זה על זה.
עוד פיצוץ. הבניין מאחורינו הפך לאבק.
המשכנו לירות לכל הכיוונים. כל אחד מאיתנו יודע שחיי חבריו תלויים בו וחייו שלו תלויים בחבריו.
לאחר מכת האש, וידאנו שכולנו בין החיים והתחלנו בנסיגה חזרה ארצה.
ואז,
פיצוץ נוסף. חזק הרבה יותר.
הלב עצר. הראש התנפח מההדף. הגוף התכווץ לכדי כדור-אדם לכמה שניות ארוכות. העיניים נעצמו חזק ו…
הכל נעלם.
לא הייתי עוד.
לא יודע מה קרה אחר-כך.
עכשיו, אני רואה שכולכם כאן. על ידי. מעליי.
אני מזהה את צמרות האורנים ואת ריח ההדס.
אני מרגיש את הבריזה המוכרת של אחר הצהריים.
אני רואה את ענתי שלי. נשענת על ע-מיח. בוכה.
ואת אבא ואמא ואחיי וחבריי. וגם אתם. כולכם כאן.
אני מחבר את כלל המשתנים במשוואה ומקבל רק תוצאה אחת ברורה.
זהו.
זה נגמר.
//גילעד שפר