יום שבת בבוקר. בחוץ קריר אבל השמש נעימה, נותנת לה תחושה שהיום יהיה קצת אחרת. היא קמה מוקדם, מעירה אותו בנשיקה. היום היא תראה לו דברים שהוא עוד לא ראה. הוא פותח את עינייו ומביט בה. אם רק היה יכול לאהוב אותה כמו שהיא אותו. הם קמים לאט מהמיטה, הוא ניגש למטבח ומכין לה את הנס שהיא אוהבת. חלש, עם סוכרזית. זה קפה של אשכנזים הוא תמיד אומר לה. היא שותה אותו לאט, היא תעשה הכל כדי שהזמן יעצור. הוא מתיישב לידה, הקפה שלו תמיד חזק ובלי סוכר. היא מדליקה סיגריה. "חצי חצי?" היא שואלת אותו, הוא מסכים.
9ROOMS
היום הוא יהיה מי שהיא רוצה. הם יוצאים לדרכם, היא נוהגת והוא מניח את ידו על הרגל שלה. היום אני רק שלך כאילו אומר לה. ראשו מביט מבעד לחלון, היא מסתכלת עליו ומחייכת לעצמה. מקווה שלא ישים לב. הוא כמו ילד קטן שנוסע פעם ראשונה אל מחוץ לעיר היא חושבת. היא מצביעה מהחלון, מסבירה לו על הנוף, ועל הבתים, ועל מה היה כאן פעם, לפני שנים. הוא מקשיב לה בחיבה ומחייך אליה. היא מחנה את האוטו, הם יוצאים, אוחזים ידיים חזק חזק. המלצר מושיב אותם לשולחן והיא בטוחה שכל המסעדה מסתכלת ומקנאה בהם. הוא מזמין דג, היא אוהבת פסטה. היא שואלת את המלצר אם יש להם קטשופ, הוא צוחק. הפעם איתה, ולא עליה. הם מסיימים לאכול, היא רוצה קינוח. "חצי חצי?" הוא שואל, והיא נמסה מהרכות החד פעמית שלו.
הם יוצאים מהמסעדה, יורדים במדרגות אל האוטו, הוא תופס את ידה, עוצר אותה, מצמיד אותה אליו ונושק בעורפה. "הזקן והים". היא תזכור את המסעדה הזו לעוד הרבה זמן. בדרך חזרה הביתה הוא שואל, מספר, מתייעץ איתה. כל כך הרבה הוא היה יכול ללמוד ממנה. עמוק בפנים הוא יודע. שאם רק היה יכול להישאר כמו שהוא היום הכל היה נראה אחרת. לרגעים הוא שותק, חוזר לעצמו. היא מרגישה וישר מתכווצת. "בואי נחזור הביתה לישון צהריים" הוא מציע לה. הם מגיעים הביתה, היא מורידה את הנעליים שלה, הוא מתקרב אליה, מנשק אותה על צאוורה, לאט לאט הוא מוריד ממנה את החולצה. היא מתמסרת למגע שלו, משחילה את ידה בשיער שלו ומושכת בעדינות. היא נשכבת לאחור על המיטה, הוא רוכן מעליה, מוריד את החולצה שלו. היא מבקשת שישים לה מוסיקה. מאיר אריאל היא אומרת ויודעת שישמח.
9ROOMS
"ילדתי שלי, אל תלכי לבדך, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב…"
הוא מזמם את המנגינה תוך כדי שהוא נוגע בה. "אני כל כך אוהב לראות אותך מתענגת".
היא גונחת בשקט, מביטה לתוך עייניו, ויודעת שמחר יהיה בהם צבע אחר. הוא יוצא מתוכה לאט ונשכב לידה. הם שוכבים עירומים מתחת לסדין דק, היא מסובבת אליו את גבה. הוא שולח את ידו ועוטף אותה. היא מכניסה את הבטן פנימה, היא צריכה להיות מושלמת בשבילו היום. לאט לאט הוא נרדם, זאת פעם ראשונה מזה זמן רב שהוא מסכים שיהיה לו טוב. היא מסתובבת אליו בשקט הוא מוצץ אצבע בביישנות, הוא ילד אבוד היא חושבת. היא מלטפת את ראשו ועוצמת את עינייה.
אבל זאת לא החתונה שלהם בחלום שלה, וגם לא הזקן והים, זה יום רגיל כמו כל הימים שלהם. חלש, עם סוכרזית.
//ליאור ויטלין