ולמה היית צריך לבוא?
הייתי בסדר גמור לפני שהגעת, כבר עיגלתי חודשיים בלי סקס ומגע, כבר הפנמתי את הגורל שלי,
כבר שכנעתי את עצמי שדווקא כיף לי לבד ואני לא צריכה אף אחד שימלא את החלל.
ואז איכשהו צצת. וזה לא משנה מי אתה בכלל, סתם בחור רנדומלי.
אני לא זוכרת את הפנים שלך כל כך טוב, אני כנראה אשכח את השם שלך עוד כמה שבועות, אני כנראה אצחק על זה עוד כמה חודשים.
אבל אני זוכרת איך הרגשתי איתך, בדיוק לשניה.
למה היית צריך להזכיר לי כמה אני אוהבת מגע? כמה אני אוהבת כשמחבקים אותי בלילה, כשמנשקים אותי על העורף, כשמחמיאים לי ומספרים לי שאני יפה ומיוחדת?
למה היית צריך להגיע? כדי להזכיר לי שאני לבד?
ואני מרגישה שזה בדיוק מה שהיה.
הופעת פתאום מאמצע שום מקום והתחברתי אלייך.
קצת הזוי, אבל לרגע שם ממש חשבתי שאני מעניינת אותך, כששאלת אותי המון שאלות וסיפרת לי המון דברים על העבודה שלך והמשפחה שלך, וככה דיברנו שעות.
אני בדרך כלל יותר טובה עם המגננות שלי, אבל הפתעת אותי.
ועכשיו יש חלל.
אני מסתכלת לשמיים ומדברת עם יישות שלא קיימת כמו מסצנה בסרט "אני עצובה, קיבלת את מה שרצית?"
רונן אומר שזה סתם הקש ששבר את גב הגמל, ומי כמוהו יודע?
הרי כל מה שהיית עבורי זו הסחת דעת מהצרה האמיתית.
אני מעגלת שנה מאז הפעם האחרונה בארץ.
כל יום שעובר אני מתגעגעת יותר. זה לא נהיה יותר קל ופשוט, זה נהיה יותר כבד ומעיק.
אני מתהלכת כל היום עם תחושת מועקה בלב. פשוט חסר לי משהו.
וכבר אין מי שימלא את החלל.
וינסטון נסע לחודש ואני נשארתי לבד בדירה.
אני הולכת לעבודה וחוזרת הבייתה, הולכת לעבודה וחוזרת הביתה.
והבית ריק ואני מדברת עם עצמי.
ולרגע קל אחד האמנתי שאולי גם לי יהיה מישהו שיסמס לי "מה את עושה? בא לך לשבת?",
וכמו מטומטמת אני יושבת ומסתכלת על האייפון במבט מזוגג וכלום.
אני מביאה יותר מדי מטען רגשי, אני יודעת. אני גם הייתי נבהלת אם הייתי מכירה מישהו שכל כך הרבה זמן היה לבד. ככל שאני יותר לבד, כך הזמן יותר עובד לרעתי, כך אני פחות מאמינה שמשהו טוב יקרה לי, כך אני יותר מתבאסת כשזה נלקח ממני.
אמא אומרת להסתכל על חצי הכוס המלאה ושהכל זמני.
אני פשוט ממלאה את הכוס ביין, עוצמת את העיניים ונרדמת,
כי כל יום שעובר אני מתקרבת אליכם יותר.
// לודה גרקו