כרוניקה של צבע

ימים ארוכים עוברים עליי בשקט. שקט שעושה לי את זה יותר ויותר.

אני לובש כתום, רק כתום, ידיי מעוטרות זהב, נוחר כמו חזיר, מעשן "בידי", מנקה את התחת עם מים, מחפש זולה לצפות בשקיעה. אין מישהו שאני צריך להתחשב בו. אני אוכל רק שאני רעב ועייף. כבר שכחתי מהעבודה שלי וממה שאני רוצה ללמוד, תאמת כבר לא באמת מעניין אותי… אומרים לי: "מה תעשה עם משחק ? אין בזה כסף" , מורידים לי את האנרגיות לעשות. אבל מה איכפת לי ? אני בהודו ולא בא לי לחשוב. בונגלוסים, חופים,שקט. אין יותר טוב מזה, חופש מוחלט.

נוסע לי בזמן, במחשבות, נהנה מהפשטות והיופי של כל המקום הקסום הזה. הכי יפה, הכי שקט הכי, אני . אבל לא "אני" שלי,  אני של כל אחד מאיתנו, נקי ממניירות של בגדים מערביים מתוחכמים, של בניינים גבוהים שמסתירים שמש, "אני" נקי כזה, שלם, שמביא לך את ה"פצצה" שאתה בעצם לא שלם עם מי אתה ומה שקיבלת.

לקחתי תרמיל ויצאתי לנדוד, ראיתי את התרבות הזו על כל גווניה, ניסיתי להבין מה הדבר הזה נותן לי בכלל שהוא כך כך ממכר ואני רוצה ממנו עוד. איש חכם בדרך אמר לי: "בהודו אתה מגלה את העניות שבך כדי להשלים איתה". בהתחלה לא הבנתי את המשפט, אך אחרי כמה חודשים הכתה בי התובנה של דבריו.

זה היה יום רגוע , אחד מהימים האלה שאתה יודע שגם אם תפליץ כשמגפון מחובר לך לתחת אף אחד לא יאשים אותך, הלכתי ברחוב וראיתי את ההודים בצידי הדרך מציעים את מרכולתם ונפעמתי מאורחות הרוח, לבנאדם אין מה לאכול אבל שמחת חיים תהיה לו. כמה אושר?  כמה הוא מסתפק בחלקו. נהניתי מהם, מזה שהם מהנהנים בראשם באופן תמידי ולאו דווקא בגלל שהם מסכימים איתך, זה שגור בתרבותם, האהבה, הנתינה, הכל נמצא כבר בסמנטיקה של השפה.

עצרתי,יותר מידי נתונים אמרתי לעצמי, יותר מידי נתונים, מכיוון שבתור ילד שאומנם הגיע מתרבות מערבית לכל דבר גיליתי יותר מכל את ה"מזרחיות" שלי שם. גיליתי את החיבור שלי להודי שעבר לידי ברחוב, לצלילי הסיטאר המלווים את השקט ובעיקר ל"אותנטיות", לא פשוט היה לי להבין את האותנטיות שבנשמתי, היה לי קשה איתה, בארץ סבלתי ממנה, הרגשתי שהיא מבדילה אותי מהאחר שהיא לא נותנת לי להצליח.

בהודו הבנתי שמה שאתה רוצה זה בסך הכל להגיע לעצמך, לניצוץ הטהור, לילד שאומנם גדל, אך אתה רוצה להבעיר אותו כל יום מחדש ולא רוצה לתת לו להתכלות. הביקור הזה במדינה הזו גרם לי להבין, להתחבר לרצונות שלי, לגדול, להתפתח, להיות כל מי שרק ארצה. זה היה קשה, קשה לצאת מסטנדרט מסוים שגדלת לתוכו ולהבין סטנדרט אחר. הבנתי שבגלגול הזה התיקון שלי הוא פשוט לקחת את "האדם השחור" ולהכניס בו רצונות של "מערבי" שהם: הצלחה, קריירה, שגשוג, שאיפות.

לא היה פשוט להבין, הכל מוביל אותך. "כרוניקה של צבע". אני יושב על הרצפה, ראשי בין ידיי, את כל זה אני חושב ביער שכוח אל בגואה, מסיבה מטורפת מהסוג שרק האנשים של פעם זוכרים, הרמתי את הראש ואני רואה אנשים מכל הסוגים : יפני שרוקד אומנות לחימה כמו ברוס לי, רוסי שמקפיד בצעדיו, גרמני עם ערימת שרשראות על גופו, בקיצור כל העולם סביבי, מאין מיקרו קוסמוס של העולם במסיבת טראנס . ראיתי את התנועות שלהם הן היו חייתיות, אף אחד לא דיבר עם הנשמה, היה משהו מנותק.

הבנתי את המרחק, את המרחק של האדם מעצמו כמעט בכל זמן נתון, עד כמה העולם ובמיוחד המערבי מטשטש את הרצונות שלך והבחירות שלך ולכן אתה צריך להקשיב לגוף ולבטן בכל רגע , כי אחרת אתה מגיע לגיל 40 ואתה בכלל לא בנקודה שרצית. להרבה אנשים זה קורה, להרבה כאלה שלא שמים לב והם תמיד יותר בצד מאשר במרכז, יותר צופים ופחות אלה שרוקדים.

לקחתי את התיק, הבטתי בחיוך על כולם, על כל העולם, ואמרתי לעצמי "אצלי זה יהיה אחרת… אני הולך לחפש משמעות".

//איתי פרץ