ימים קשים עוברים על כוחותינו.
ימים של עצב, ימים של אבל, ימים של פחד ובלבול, ימים של גאווה לאומית, ימים של אמונה, ימים של חוסר שקט ודאגה.ימים של מחשבות, אוי, כמה מחשבות.
מחשבות על העתיד, מחשבות על העבר, מחשבות בגדר מחשבות, מחשבות שעולות על הכתב, מחשבות על שם, מחשבות על כאן ועכשיו.המאמינים, מחזיקים חזק באמונה ואלה שלא, בודקים את האופציה, מי יודע, אולי משם תבוא התשובה.
ימים קשים עוברים על כוחותינו.
ימי מלחמה, שכבר מזמן שכחנו נגד מי אנחנו נלחמים ובסוף הגרמנים מנצחים בהארכה.
ה"צל" נמצא בכותרות יותר מבימי הזוהר שלו ש"ילד רחוב" כיכב בראש מצעד הפזמונים, המדינה מעיזה לפתוח חזית מול "הבורר", כולם כועסים על לימור מ"רק בישראל" ולמה אורלי מ"שמש" אומרת את הדברים האלה?? חשבתי ש"האימפריה של שמש" זה בבאר שבע, היא לא בטווח טילים?
זה עצוב כמצחיק לראות איך העם שלנו מתרגל למציאות חדשה כל פעם מחדש.
זה התחיל בימים הראשונים של "אזעקה באשכול ובשדרות" שהחזירו את שגרת המלחמה לשגעון החיים, אליה כבר רגילים הפז"מניקים של הפצצות האלה שם בדרום, ימים אלה הפכו במהרה ל"מטחים לגוש דן ויירוטים מעל תל-אביב", שניפצו מעט את הבועה, גרמו לדני קושמרו לפתוח אולפן על גג הדירה שלו בפלורנטין, לרוני דניאל לחזור להיות אליל נוער יותר מיובל המבולבל בימים שהוא עוד היה מבולבל ובלי ששמנו לב אנחנו מתחילים למנות פצועים והרוגים בכל יום שעובר והלב נגמר עם כל הודעה נוספת למשפחות. פתאום אזעקות ויירוטים הם שגרה שאנחנו רוצים לחזור אליה.כאלה אנחנו, סתגלתני מלחמות.
מתוך ויקיפדיה
בצבא הייתי לוחם. לא הייתי לוחם לפני הצבא. במבחן העליות מתח בתיכון היה צריך לעשות עליה אחת בשביל לעבור, אז קפצתי הכי גבוה שיכלתי ולמרבה המזל המצח שלי עבר במקצת את העמוד מה שהעביר אותי את המבחן. אבל בצבא השתנתי. להיות לוחם זה לא להיות אתלט, מהיר או חזק. זה גם, זה רצוי, בעצם זה כן, אבל לא בהכרח וזה בטח לא אני. להיות לוחם זה להיות חזק בראש. הכל אפשרי. אין דבר העומד בפני הרצון. תקראו לזה קלישאה, אני קורא לזה מוטו. וכאלה אנחנו, אנחנו חזקים בראש. כולנו.
את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בארץ ועכשיו אני בלונדון. בשבוע האחרון העולם משמיע ביקורות גוברות על המצב באזור. חלק מהמדינות תומכות בנו וחלק מהמדינות לא. אז אני יושב פה במלון, ווינט פתוח ואני מרענן אותו כל כמה דקות, כאילו הימרתי על משחק ואני רק מחכה לתוצאת הסיום, אחד מערוצי הטלוויזיה מציג שידור חוזר של מהדורת ערוץ 10 מלפני כמה שעות, ואני משתדל להיות מופתע מכל דיווח שאני רואה שם, למרות שבמשך כל אותו הזמן, הקבוצה של המשפחה בווטסאפ מעדכנת בלי סוף והדודה מחיפה (ואני בטוח שלכולם יש את ה"דודה מחיפה") מדווחת עדכונים שוטפים על המצב כאילו הייתה דובר צהל בכבודו ובעצמו.
בארוחת הערב היום נקלעתי לסיטואציה שגרמה לי להבין אחת ולתמיד מיהו ה"עולם" הזה שכולם מדברים עליו ושמעז להטיח ביקורת עלינו:
"Hey I want 10 wings with fries"
"?No problem. Would you like something to drink"
"Diet coke please"
"?Where are you from"
"Israel"
"I didn't know you speak English there in Israel"
Toy Soldiers
ימים קשים עוברים על כוחותינו. רק שלא ייגמר לנו הכוח.
אבל היי, כמה טוב שיש לנו את יונית לוי ותמר איש שלום.
//עידן לסר