כבר חודש וחצי עבר מאז שהמצב הדפוק הזה התחיל. כבר חודש וחצי שכוחות הייאוש וכוחות התקווה נלחמים בתוכי, נאבקים ביניהם בזמן שאני תקועה באמצע.
הייאוש גורם לי לדפוק את הראש בקיר ולא להצליח להבין איך אין למידה מהעבר, ולמה אנחנו לא מגיעים כבר לסוף הידוע מראש – הפסקת אש – וממשיכים להקריב עוד ועוד חיים לחינם. התקווה מזכירה לי שלפעמים צריך ללכת בדרך הקשה, לאבד ולכאוב, כדי להגיע לסוף, גם אם הוא אולי ידוע מראש.
הייאוש לוחש לי שאולי צודקים כל אלו שאומרים שאין פתרון ושנידונו לחיות על החרב, כי איך אפשר לעשות מו"מ עם טרוריסטים שמשתינים על כל הפסקת אש. התקווה אומרת לי שכלום לא קבוע, שגם הברדק הנוכחי ייגמר, ושאולי הטרוריסטים כל כך נואשים עד שהם בדרך לגזור את דינם בעצמם. התקווה מזכירה לי שזו ריצה למרחקים ארוכים, ושהמצב הנוכחי הוא רק מהמורה בדרך לשקט המיוחל.
הייאוש מזכיר לי שנשברו שיאים של חוסר יכולת לנהל דיאלוג – מה שהתחיל כחוסר הקשבה ישראלי אופייני הפך להשתקה, לסתימת פיות ולאלימות. התקווה מזכירה לי שהקיצוניים עושים יותר רעש מהרוב המתון. היא מזכירה לי שבזמנים קשים כאלו התסכול נוטה להתפרץ בצורות שונות, ושלהגיב לאלימות באלימות רק יגרור עוד אלימות ולא פתרון. במקום, עדיף לגלות הבנה לתסכול, לשחרר איזה חיבוק ולנסות להנמיך את הלהבות לפני שיתלקחו.
הייאוש אומר לי שאין פה מקום לביקורת בונה, שבאה מתוך אכפתיות ורצון להשתפר, כי מפמפמים לנו שעכשיו צריך להתלכד בצורה עיוורת מאחורי המנהיגות חסרת המנהיגות של המדינה שהובילה אותנו למצב הדפוק הזה. התקווה לוחשת לי שאפשר לשנות את זה. היא לא יודעת איך, אבל היא יודעת שאפשר. היא מזכירה לי שהאמירה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, היא לא קלישאה. היא מתעקשת שייאוש הוא גם הזדמנות, ושכשכלום לא עובד יש נכונות לנסות דברים חדשים.
הייאוש אומר לי שהוא ניצח, שכולם פה מיואשים ולא מאמינים שנוכל לחיות כאן בשקט. התקווה מזכירה לי שהיום יותר מתמיד אנשים מבדילים בין הפלסטינים לבין חמאס, אנשים בונים גשרים אזרחיים, מעוניינים לשמוע ולהכיר את הצד השני ולהשמיע את עצמם באופן לא שופט, מאשים ומתלהם.
קשה לה, לתקווה, לעודד אותי. קשה לה להבטיח לי שיהיה בסדר וקשה לי להאמין לה. אבל יש לה, לתקווה, קלף מנצח. היא מזכירה לי שאני צעירה מדי בשביל להתייאש. שבגילי, עם עוד כמה עשרות טובות של שנים במקום הזה, אין לי את הפריבילגיה להרים ידיים, אלא יש לי את החובה לשנות את המצב. התקווה מעודדת אותי עוד ואומרת שאני לא היחידה, שאני לא נאיבית אלא אופטימית, שאני לא לבד בתחושה שלכל אחת ואחד יש את הכוח לשפר את המצב.
אבל איך?
אני לא יודעת, אבל יש לי קצה של רעיון.
כל הדתות והאידיאולוגיות שואפות להגיע לגאולה ולישועה, לצמצם את הסבל ולעשות את העולם טוב יותר. הדרך אל הגאולה ואל השחרור הקולקטיבי מהצרות אמנם שונה ביהדות, בנצרות, באסלאם, בבודהיזם, בקומוניזם, בקפיטליזם, בפמיניזם ובכל תורה אחרת, אבל אצל כולן הדרך לגאולה הקולקטיבית מתחילה בגאולה האישית. תיקון העולם מתחיל מהתיקון האישי.
אז אני משתדלת להיות מודעת לכך שלרע שקיים באחר יש בסיס דומה גם בתוכי, אני משתדלת לזכור שהפתרון לא יגיע מהאשמה פסיבית אלא מלקיחת אחריות ומיצירת פתרון באופן אקטיבי, אני משתדלת להבין שמה שמונע ממני את הגאולה האישית הוא בעיקר אני, והמודעות לכך היא בעצם הגאולה. אני מכירה בייאוש ובתקווה ששוכנים בתוכי ביחד, ומבינה שאם שניהם, השונים כל כך זה מזה, מצליחים לחיות יחד בתוכי, כנראה שבכל זאת יכול להיות טוב יותר.
// אור סרי