בחיי הקצרים יצא לי לצערי להכיר שתי נשים שחלו ונפטרו ממחלת סרטן השד. הראשונה הייתה עירית, אמא של האהבה הראשונה שלי, והשנייה הייתה דליה אשתו השלישית של אבא שלי. בשני המקרים לא היה לי קל להתמודד עם המחלה ולאחר מכן עם המוות אך שני המקרים היו שונים בתכלית.
את עירית הכרתי כאשר היא הייתה כבר חולה. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותה יושבת מכורבלת בתוך השמיכה, בפינת הטלוויזיה הקטנה אשר הייתה ממוקמת בצד של הסלון הענק והמפואר במרכז הבית. היא הייתה כל כך קטנה ושברירית אל מול הבית הגדול והאימתני שהיא נראתה לי עוד יותר קטנה וחולה. את דליה הכרתי חמש שנים לפני שגילתה לראשונה את הגוש בשד, כלומר הכרתי אותה בריאה לחלוטין בלי מחשבות על סרטן. היא לא ידעה שיש סיכוי בכלל שהיא תחלה שלא נדבר על תמות, הכרתי אותה בזמן שגילתה את המחלה, בזמן שגילתה שיש לה את הגן BRCA1, בזמן שחלתה, הבריאה והידרדרה שוב והנה המוות הגיע אל חיי בשנית.
אני יכולה רק לדמיין לעצמי כמה מפחידה המחשבה של חולים מסוג זה וכמה ההתמודדות היומיומית עם כל נושא המוות מכביד על החיים. אני גם יכולה להאמין שכשאת נמצאת במקום כזה את מרגישה לבד בעולם, שאף אחד לא מבין מה את עוברת וזה יכול להוביל לרחמים עצמיים ומקומות פחות טובים. למזלה, דליה הייתה הצטרפה לקבוצה בשם גם אני, אשר תומכת בנשים חולות סרטן והיא מבחינתי דבר מופלא ולא מובן מאליו בכלל. כל השאלות, תהיות, חששות ופחדים שיש לנשים האלו מקבלות מענה במקום בו הן יכולות להרגיש בטוח ובנוח ביחד. תמיד להיות בחברת אנשים אשר נמצאים במקום דומה לך זה דבר מעודד ומנחם שנותן תחושה של ביטחון ואני שמחה שהיה את זה לדליה בשנותיה האחרונות.
דליה הייתה זמרת כל חייה. היא שרה ג'אז בכל מיני מועדונים, פסטיבלים ואירועים שונים. זו הייתה האהבה הגדולה של חייה והיא הייתה מצוינת. זמן מה לפני שחלתה בפעם האחרונה היא הספיקה להקליט אלבום כפול של שירי ג'אז אהובים וקלאסיים. שומעים על קולה את הרעד הקל הנובע מחולשה כללית בגוף אך עדיין היא שרה שם מדהים. חצי שנה לפני שרותקה למיטה סופית היא הופיעה במועדון "שבלול" ויצא לי העונג לצלם את ההופעה.
בהופעה המועדון היה מפוצץ עד אפס מקום, אבל היה שולחן אחד מיוחד, כל כך ארוך שהשתרע לאורך כל המקום ובה ישבו עשרות נשים, חלקן עם פאות, חלקן עם כיסוי ראש וחלקן נראה בריאות לחלוטין. באמצע ההופעה דליה עצרה הכל כדי לספר על "גם אני" ולהודות לכל הנשים המדהימות שעזרו לה להמשיך ולהילחם במחלה הנוראית הזו וראיתי את הברק בעיניה כשדיברה אליהן. אני זוכרת שאני הייתי פעם במקום של משבר וגם נוצרה סביבי קבוצה של בנות מדהימות שעזרו לי להמשיך הלאה ולהתגבר על הטראומה. אין ספק שאי אפשר להשוות בין שני המקרים אבל אני מכירה את הכוח של תמיכה מאנשים שעברו את מה שאתה עברת ואין דבר יותר חזק מזה בעולם.
הסרטן זוהי מחלה נוראית וארורה, היא לוקחת מהבן אדם את כל הכוחות ואנרגיות ומשאירה אותו קליפה של מי שהוא פעם היה. היא מוצצת את החיים ממך לאט לאט וכולם צריכים לעמוד מסביב ולצפות בזה, לתמוך כמה שאפשר ולהיות שם כשצריך. אובדן של בן אדם זה לא משהו שקל להתמודד איתו ואובדן של בריאות אישית זה עוד יותר קשה. אני שמחה שיש קבוצות של אנשים שנמצאים שם בעולם ויכולים לספק את התמיכה ועזרה הרצויה ונצרכת לאנשים שבאמת צריכים את זה. אני שמחה שהיה לדליה את הקבוצה הזו שהייתה שם בשבילה במקום שאף אחד אחר לא יכל להיות ואני מודה לה על העזרה ותמיכה שהיא נתנה לה וממשיכה לתת לעוד נשים רבות מיד יום.
// נטלי להב