נא להרגע, לצערכם זה לא יהיה פוסט על מישוש עצמי ולשמחתכן זה לא יהיה פוסט על מישוש עצמי (ואולי ההפך), טוב אולי קצת אבל לא מהסוג שעולה עכשיו בראש הזדוני שלי ושלכם.
לפני מספר לילות שכבתי במיטה, עייפה, עייפה על אמת. כל הגוף מייחל להזדחל לתוך שנת לילה שתשכיח את היום הארוך אבל העיניים – מסרבות. פקוחות לרווחה, הראש לא נותן מנוח.
ימי טרום יום ההולדת מביאים איתם מחשבות ובא לי, כל כך בא לי להדחיק, לבעוט, לטאטא תחת השטיח (אולי שווה גם לטאטא את הבית הכה מלוכלך) ולא מצליחה.
שכבתי שם, בן זוגי ישן שנת ישרים ואני צופה כמו בסרט בחיים שגונבים לי את החלומות.
חלומות סופם להמחץ תחת מכבש החיים?
מסרבת להאמין בכך, אך החיים נותנים אותותיהם – כסף, אוניברסיטה, החלטות, התבגרות, אחריות, ארבע שנים אחרי סיום לימודי משחק ואיפה אני? מה עשיתי ולאן לעזאזל אני הולכת. חסרת מושג.
הלילה מתקדם לאט כמו רוצה שאטביע את עצמי בבליל הבלבול, דמעות זולגות מהזוויות החיצוניות של העין מקיפות את האוזניים והגיל, חסר חשיבות ככל שיהיה, מתדפק על דלתות הלב.
צילום: גלי אמיר.
אתמול ישבנו מאחורי הקלעים לפני הצגה, נזכרים במחזמר "הקוסם". שרון, אחת השחקניות, שיחקה את המכשפה באותו המחזמר המבוסס על הקוסם מארץ עוץ. שרנו בקולי קולות, שיר ועוד שיר. היא אמרה בנוסטלגיה שזאת הייתה תקופה מדהימה ואני חשבתי – גם בשבילי.
הייתי בכיתה ו' למדתי את כל השירים בעל פה ובשיעור דרמה הודעתי למורה שאני רוצה שנעלה את המחזמר. יום יום נפגשנו במקלט, הנהגתי משמעת קשוחה – כולם היו צריכים ללמוד את המילים והריקודים. דורותי ניצחה על הכל וגם ניצחה, אז לפחות.
הדרך ארוכה ומפותלת ולא נדע בדיוק לאן היא מובילה…המילים עוטות על עצמן משמעות אחרת עכשיו. אני רוצה לשאוף קצת מהילדה הזאת שחלמה לשיר, לרקוד ולשחק על הבמות, שאמרו לה אינספור פעמים שזה המקצוע הכי קשה בעולם אבל לא היה אכפת לה מה אומרים כולם, נחושה.
זה היעוד שלה-שלי, המימוש העצמי.
מסתבר שהמקצוע הזה הוא המקצוע הכי קשה בעולם, על כל מאה סירובים מקבלים פעם אחת 'כן', בכל שאר הפעמים אני מרגישה לא יפה מספיק, לא מוכשרת, לא מספיק טובה.
אני חוגגת היום לא מעט שנים, רחוקה מכיתה ו' ועדיין מרגישה,
ילדה.
'אני כבר הייתי אמא בגילך' אומרות נשים בחיי, ואני – בורחת כשצריך להחליף לאחיין המושלם שלי את החיתול.
ילדה.
אוהבת לונה פארק ומגלשות, אבל החיים מטלטלים אותי אולי יתר על המידה. רכבת הרים. אמיתית. בלי עצירות.
והמגלשות מובילות לתהומות ולא לבריכת מים.
ילדה.
בוכה כשצועקים עלי, לא משנה מי הצועק.
רוצה שאמא תחבק כשאני בוכה, בוכה הרבה.
ילדה.
עדיין מוקסמת מדמויות מצוירות, צוחקת מהומור של סביב גיל השלוש, מאמינה באהבה כמו אצל סינדרלה.
אבל מבינה שיש חיים לא פשוטים אחרי ה"בעושר ואושר".
ילדה.
שוכבת בפוך, דמעות מציפות אותי, מרגישה שהחיים גונבים לי את החלומות.
אבודה.
לפעמים הרבה, לעיתים מעט.
צילום: אריאל כהן.
מגלה המון דברים חדשים על עצמי, גם מורכבים יותר מזה שאני יכולה להכין מרק ממש טעים.
חשבתי שאהיה במקום אחר בגיל המספרי הזה. מאוכזבת. מעצמי, מהעולם.
וגם מופתעת.
לפעמים לטובה, לעיתים לא. מעצמי, מהעולם.
תרה אחר המימוש העצמי הזה שכולם מדברים עליו. אולי יגיע בדמות אחרת, אולי חלומות יתחלפו, אולי ישארו ויהפכו למציאות.
אם לא עכשיו, אולי עוד שנה?
אופטימיות היא שם המשחק לא? את המשחק הזה אני מוכנה לשחק.
// שירה עדן