המשפחה מארה"ב מאכזבים. כבר ארבעה ימים עברו מאז שמבצע "צוק איתן" קיבל את שמו הרשמי ויצא לדרך. החדשות בכל העולם מתריעות על המצב בישראל. חשבתי שיעלה בדעתם שהמצב בארץ לא קל. למרות זאת לא שמענו מהם דבר והם לא ניסו לדרוש בשלומנו דרך שום צינור תקשורת כלשהו. אז החלטתי לפתוח קבוצת וואטסאפ שתכלול את הדודה והבת דודה מניו יורק. בהודעות ובסרטונים אני אפתח בהסברה הישראלית מאת עצמי וארחיב אותה לכל מי שצפיתי ממנו אבל לא תקשר איתי, ונראה אותם נשארים אדישים. עכשיו זה ביני לבינם.
תופסים מחסה באמצע טיול בתא. בחדר מדרגות אלפי לא מבין למה לא ממשיכים בטיול
שמונה בבוקר, אני פוקחת את עיני בבהלה למשמע האזעקה וחגי בדיוק נכנס לחדר השינה להעיר אותי. הוא כבר לבוש ומוכן לצאת לעבודה, ואני עוד חצופה לשאול אותו אם הוא חושב שאני צריכה לקום מהמיטה. הוא דופק לי מבט של "מה את מפגרת??" ואני קמה אליו. הוא תופס לי את היד ואני קוראת לאלפי, שהאזעקה כנראה מזכירה לו ימים טובים כי הוא אדיש אליה ואם אני לא טועה למראה עיניי החצי סגורות, אפילו מקשקש בזנב. אני כבר רואה בדמיוני איך אני נאלצת לצאת מהבית בפיג'מה עקומה, שיער פרוע ופה מסריח משינה לחדר המדרגות, עם השכנים הצבעונים. ואז כמו בבועה תל אביבית, חגי מפתיע אותי בנוחות שהוא מציע ואנחנו נשארים בבית, נעמדים מתחת למשקוף חדר האמבטיה, שיש בה רק מקלחת. ברצינות, כבר הייתי יכולה להישאר במיטה, הכרית הייתה מגנה עלי יותר טוב מהמשקוף הישן והנוזל שמעלינו.
בכל מקרה, נזכרתי במשימת ההסברה שלקחתי על עצמי ואני מפעילה את הוידיאו של האייפון. שלוש פעמים עד שהצלחתי להפעילו, כנראה שהלחץ משפיע, ומזל שהאזעקה בתל אביב ארוכה. הנה אני מצלמת, בתקווה שישמעו ברקע הכל; אזעקה, פיצוצים, יירוטים, חלונות רועדים. מדברת באנגלית בין הרעשים, בכל זאת זו הסברה בינלאומית, כדי להסביר ולפרש לאלו שזרה להם מלחמה. "…ותודה לחמאס שהביאוני עד הלום", הסרטון נשלח. המשפחה והחברים הודו שלא ידעו שזה המצב בארץ. אני ממשיכה לתעד ולשלוח, עכשיו הם טורחים ודורשים בשלומנו באופן קבוע. אני את המלחמה שלי – ניצחתי.
בינתיים, ההורים בחופשה קצרה באירופה שתוכננה לפני שהבלאגן החל. ואם כבר אירופה, בפולניה לא תמצאו נשים עם דאגות ששמורות לאחת והיחידה, אמא שלי. בעודי מסתמסת איתה, רשמתי לה שגם אל ת"א הגיעו הטילים והאזעקות ואולי נבוא לישון אצלם בבית ברעננה עוד הלילה, גם ככה הבית ריק. התגובה שלה: "הלילה?? אבל אין אוכל בבית!"
ובמעבר מצער לחוקי מרפי שבעת מלחמה לא פוסחים גם עלי. אף אחד לא רוצה להיתפס עם המכנסיים למטה כשיש אזעקה. פשוטו כמשמעו. בבוקר אחר אני קמה בעצלתיים מהמיטה. אני לבד בדירה עם אלפי ובמצב זומבי נכנסת לשירותים, מתיישבת בנחת, והנה, האזעקה נשמעת. "מה אתם הייתם עושים?" אני אגיד לכם מה אני עשיתי – נגבתי! פתחתי את הדלת והצצתי אל אלפי לראות שהוא בסדר. יותר אדיש ממנו לא היה, נרגעתי. סגרתי את הדלת, נשענתי חזרה לאחור וסיימתי בנחת.
ואז כשחשבתי שדי מיציתי את העניין, תפסה אותי אזעקה בדרך לעבודה. אני לא אפרט, כי בטח כבר ראיתם את הסרטון של "רייצ'ל בורחת מטילים". לפחות מתוך ההיסטריה וזה שכולם חושבים שאני תיירת אמריקאית שנקלעה למלחמה בישראל, עשיתי קצת למען ההסברה הישראלית (מעל 50,000 שיתופים).
אני עורכת את הפוסט ומתלבטת איך לסיים אותו והנה מתקבלת הודעה באייפון שלי. מחפשים מדריכות למילואים. התקשרתי לחגי להתייעץ והוא הטיח בי: "כבר החלטת הרי". הוא צדק. אולי יגייסו אותי. אולי אכתוב לכם בקרוב, פוסט מצחיק וחוויות של מילואימניקית במלחמה, פעם שניה. שלום.
//רחלי ברילמן