מזל. יש לי מזל. זכיתי בענק. איך אפסיק לומר תודה?
אני יהודייה, ישראלית. חלק מהעם הנבחר, יש בי משהו שאין למיליונים ומיליארדים אחרים. יש בי חלקיק אלוהי. יש רק לנו.
אני גרה בארץ הקודש, מדברת עברית בלי לדעת כמה היא יקרה. כמה שווה השפה שלנו, האדמה עליה אנו דורכים, התורה שלנו.
משה רבינו לא זכה להיכנס לארץ המובטחת ואנחנו גרים בה. כל בוקר, פותחת את העיניים ומולי היא נמצאת. אחח, משה, כמה אנחנו צריכים אותך עכשיו.
'גם אם אדמתי בוערת. רק מילה בעברית חודרת, אל עורקיי אל נשמתי…אין לי ארץ אחרת'
ואנחנו נלחמים עליה. נהרגים, מחרפים את נפשם. היקרים שלנו.
הם בגילי . אותם החלומות יש לנו , אותם שיגעונות.
אותן שאלות, אותם פחדים , אותן תפילות.
כשהיינו קטנים, ראינו את אותן תוכניות. השתעממנו בחופש הגדול, באותו זמן, שיגענו את אמא. יחד. במקומות אחרים, אבל יחד.
כשהתבגרנו התאהבנו, נשבר לנו הלב. מרדנו, הלכנו אחרי חברים, עשינו טעויות של ילדים.
צחקנו עליהם.
גדלנו. הם גדלו להיות יפים.
כמה יפים, טהורים וכמה גיבורים.
כמה אומץ יש בצעידה אל התופת מתוך בחירה.
כמה אהבה מובילה אותם וכמה ביטול עצמי ודחיקה של פחד.
כמה מחשבות על אמא ועל החיבוקים שלה. כמה מתגעגעים לשקט של אבא.
כמה לדמיין שישי אצל סבתא, והריח שלה. כמה להתגעגע ליום של סתם, בטלה.
כמה להתעלות על כל הדחפים הטבעיים שקוראים לך לברוח, להגן על עצמך .
כמה לאהוב אחרים יותר מאת עצמך.
הקדושים האלה הבינו משהו שרבים אחרים, משלנו, לא הבינו.
אנחנו לא כאן כקישוט, כחבורת אנשים בהם כל אחד לעצמו, כאסופה של זהויות מנותקות.
נולדנו עם שותפות גורל, אחת ויחידה, נולדנו עם פצע בלב שמובנה בנו.
פצע שאין לאחרים, אחדות שאי אפשר לברוח ממנה [למרות שיש כאלה שמנסים] .
כבר 14 ימים שהפצע נפתח שוב. וכל מהדורת חדשות, כל הודעת וואטסאפ, כל סטטוס בפייסבוק זורה עליו מלח. שורף.
הלב כבד, קשה לשאת אותו. מפחדים להסתכל בפנים אחד של השני, מתביישים לבכות חזק מידי.
אני מתפללת, מתחננת שהם ייצאו חזקים ובריאים וחיים. מתפללת שלא יהיו עוד הורים שידמיינו דפיקה בדלת, באמצע הלילה. מתפללת לניצחון גאה.
קשה לעכל את כל הרגשות האלה. כעס על העולם, שלא מבין, שלא רואה, ששונא.
כעס על האזרחים שלנו , שמרימים הפגנות נגד , שיוצאים בהצהרות שהם מתביישים בנו.
יכולתי לכתוב מילים של שנאה, של כעס, של הוכחות נגדם אבל לא. ליבי יישאר טהור בכוונותיו, והדמעות שלי יוקדשו לגיבורים שלי והתפילות לבורא עולם שישמור עליהם, גם שם למעלה וגם פה. שיחבק את האימהות, שייתן נשיקה במצח לאבות, שלא ייתן שילכו לאיבוד, האחים.
///
בואו נרים את הראש למעלה, גבוה. בואו נקווה ונהיה גאים.
בואו נבין, נתרגש כי שלא בחרנו להיות יהודים – נבחרנו להיות יהודים!
נבחרנו למדינה הזאת, נבחרנו להיות יחידי סגולה, נבחרנו להיות אור לגויים.
אנחנו אף פעם לא לבד, תמיד יחד.
לא רוצה לפחד להגיד את זה, ללכת בין הטיפות. רוצה להיות חופשיה בדעותיי. להיות גאה במקום בו אני עומדת.
יהודים, קדושים נולדתם וקדושים תחזרו לאביכם שבשמיים.
כל סיפור צריך גיבור, בכל סיפור נוצרת בעיה, והגיבור מסתבך ולא מגיע לו, ורק אנחנו יודעים את זה.
אנחנו רוצים לצעוק לו 'תהיה חזק, אנחנו יודעים שאתה גיבור' , אבל לא דואגים,
הוא ינצח, הוא הרי גיבור.
//עדי גז