עוד מעט

עוד מעט העננים יכסו את השמיים המיורטים, ויורידו דמעות של כאב על שהיה. עוד מעט רוחות סתיו ינשבו ויזכירו לי שבכל שנה בדיוק בתקופה הזו הלב שלי מתמלא תקוות חדשות.

עוד מעט לא אבחר את הכיסא הכי קרוב לדלת האוטובוס, ולא את מסלול הנסיעה לפי כמות המרחבים המוגנים שבדרך.
עוד מעט המים במקלחת לא ישמעו לי כמו אזעקה, גם לא תחילת כל שיר ברדיו, וגם לא הציפור שמצייצת בחלון.

עוד מעט אגמל מההתמכרות שלי לניר דבורי, אור הלר, רוני דניאל ואלון בן דוד. החדשות יחזרו לעסוק בעורכי דין ושרים מושחתים והשעה תשע תחזור להיות שעת הפריים טיים של דה וויס. עוד מעט אפסיק להביט על הצד הימני של המסך בציפייה דרוכה למלבנים כתומים שמודיעים על אזעקות, עוד מעט אשכח את מספר המרחב שלי.

עוד מעט אשן לילה שלם, בלי לפתוח ב2:00 את ווי נט כדי לדעת מה הצליח ומה השתבש. עוד מעט אפסיק לשלוח הודעות מודאגות לכל החברים ובעיקר לאהוב שלי. עוד מעט אשלח לו רק מילות אהבה. המון.

עוד מעט יגיעו חגים, כל המשפחה תשב סביב השולחן והדבר היחיד שידובר הוא החתונות שבפתח והתינוקות החמודים, כולם יחייכו ואני אלבש שמלה חדשה שאקנה במיוחד – כי אני רוצה שראש השנה יביא איתו דברים טובים וחדשים ולמרות שאני ספקנית לא קטנה, אני אאמין בכוחה של ההתחדשות.

עוד מעט יהיה אחרת, הפרצוף תשעה באב שלי יתחלף בחיוך אמיתי, כזה שהעיניים משתתפות בו.
עוד מעט צבעי הסוואה יחזרו להיות אופנה לא ברורה ולא צבעים על פנים של ילדים היוצאים לקרב. ילדים-חיילים שהלב שלי רועד איתם, אמיץ בשבילם ומפחד, בעיקר מפחד על מעט שנותיהם.

עוד מעט היאוש התהומי יתחלף בתקווה אמיתית, שמרגישים מקצות האצבעות ברגליים ועד הקודקוד. עוד מעט המחשבות על לברוח מפה, על ארץ אוכלת יושביה, יתחלפו בהבנה שכנראה אין מקום אחר, שנעים לנסוע אבל הכי כיף לחזור.

עוד מעט אריק ששר בשבת בבוקר על אחרי המלחמה לא יעלה בי דמעות חמות ובלתי נשלטות, רק אנחת רווחה שהנה – נגמר ואנחנו עדיין כאן. עוד מעט שבת בבוקר יחזור להיות הרגע האהוב עלי בשבוע, והבית של ההורים יחזור להיות מקום לנוח בו ולא מפלט מאזעקות וחרדות.

עוד מעט האחיין הקטן שלי יתחיל לדבר ויגיד לי שהוא אוהב אותי. אני מקווה.

עוד מעט תתחיל השנה האחרונה שלי בתואר, אני אכנס בשערי האוניברסיטה וריח הדשא יחלחל אל האף ויצמיח בי כוחות חדשים.

עוד מעט אחזור לסגור את החלונות בבית בלי לפחד שלא אשמע את האזעקה, בעצם, עוד מעט לא אצטרך לסגור את החלונות כי רוח סתווית תלטף לי את השיער ואני אניח את הראש על כרית הספה ואעצום את העיניים. בלי לחשוב. על כלום.

עוד מעט אתכרבל עם האהוב שלי מול סרט טיפשי במיוחד, הוא לא יהיה רחוק כמו עכשיו ואני לא אהיה עצבנית ומעצבנת. מבטיחה.

עוד מעט יהיה קצת פחות לוהט, בגזרה, בחוץ ובפנים. עוד מעט יהיה קצת יותר נעים. אני כבר לא יכולה לחכות.

עוד מעט נשנא פחות ונאהב יותר.

עוד מעט זה לא עוד הרבה זמן.

אבל בינתיים יש עוד, גם אם זה מעט.

//שירה עדן