יש דברים שאני מנסה להחביא קצת בימים האחרונים, קצת מהפחד, קצת מהחששות שמא ומשהו גדול יותר יקרה מכמה רקטות שמנסות לפגוע כנראה ברקטות של כיפת ברזל. יש משהו אחר שלא עוזב אותי, מי שנולד בסביבות השנתון שלי מכיר את זה, אני לא יכול לשמוע על קודים שמפעילים אותנו לברוח למקלטים כמו "צבע אדום" כמו שהיה לנו בעבר עם "נחש צפע", קוד שטלטל אותי רגשית ונפשית, אני מרגיש שזה חוזר, הטלטלה המוזרה הזו שלדעתי, לא מתכוונת לעזוב.
אני משאיר את הכלב שלי בבית עם קישקשתא כשאני יוצא לעבודה, סומך עליו שהוא יעשה לו טוב כמו שעשה לי כשהייתי קטן
חיוך הפוך?!
לפני ההמשך, קצת על הביטוי "חיוך הפוך", אני מרגיש שזה הביטוי הנכון למצבים כאלו, מצבים בהם אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה, בתקופה שיכולה לסבך אותנו עם ממשלות, לקרוע הסכמים, לחסל לנו את (חלילה!) את הילדים אבל עדיין, אנחנו מבינים שזה משהו שאי אפשר לברוח ממנו וסוף סוף אולי יבוא דבר חדש, אני לא מדבר על שלום כי אני לא כזה אופטימי אבל לפחות ליישר קו, ואם אפשר על הדרך גם ליישר להם את העיר, מה רע?
מה שכן, אני יודע מה יקרה כי ראיתי את זה מתחיל בקולנוע אתמול, הייתי בסרט "כוכב הקופים – השחר" עם אשתי (סרט מעולה אגב) ובאמצע הסרט יש איזה קטע (בלי ספוילרים, מבטיח) שבני האדם מפחדים מהקופים שבדרך ומפעילים באיזור שלהם אזעקה, עכשיו תחשבו על זה אתם, אתם נמצאים בסרט, אתם נהנים מכל רגע ואז מתחילה אזעקה בווליום אדיר (רמקולים של קולנוע יו-נואו), אפשר היה להרגיש איך לא רק לי פעימות הלב איבדו את זה, הראשים שהתרוממו לראות שאף אחד לא יוצא, איך כל הראשים האלו שקצת מצטמררים חושבים "פאק, זה חייב להפסיק כבר", כולנו הבנו שזה בא מהסרט, אבל הלחץ, לא עזב אותי ורק חשבתי רוב הסרט "מקווה שהטוויסט היחיד בעלילה הוא שהאזעקה תישבר להם".
איפה שיוצאים לטייל/לנפוש, הכלב איתנו. לא משאיר אותו בבית בימים "רועשים"
אני מאמין שכל אחד חושב לעצמו בראש, "אם אלוהים היה רוצה, היה הורג אותי מזמן". אני אתן לכם דוגמה, אני תמיד אומר שאם הסרטן לא הרג אותי ואחרי ניתוח אחד ובדיקות החלמתי, למה שאלוהים יהרוג אותי בדרך כזו מוזרה כמו רקטה לפנים, לא היה יותר קל עבורו להרדים אותי בניתוח? כלומר, פור-אבר?
אני חושב שאם נבין שזו תקופה ולא דרך חיים תמידית, וכן, נחבק את תושבי הדרום שעוברים את זה בצורה הכי מלחמתית שאפשר (אני מהמרכז) וכן, נחבק את החיילים שנמצאים עכשיו בפעולות קרקעיות, פעולות שמצריכות פוקוס, אומץ וציונות של משה דיין על אקסטזי (אבל עם שתי עיניים עדיף, בכל זאת) נעבור את זה, נעבור ונראה לעולם שלא באמת צריכים את העזרה שלהם (כמו סרטון ההסברה שיצא לאחרונה של יוני ברק האלוף) ונעבור את זה בצורה כזו שאולי באמת יהיה פה שקט, הן ובמידה וישטחו שם את המקום והן במידה ונמצא דרך הזויה לחיות "יד ביד".. טוב אולי לא יד ביד, יותר כמו "עזוב אותי באמא'שך".
מה שבטוח זה שיש לי סיפור מאדר-פאקר לספר לילדים שיהיו לי, אה כן, ואשמח אם לא תספרו להם שאני לא הייתי בפעולות כי אני מתכנן חתיכת סיפור גבורה שנגמר ב"וככה רצחתי את המלך שלהם".
//שמוליק דורנבאום