היא תפסה אותי ברגע שהכי פחדתי ממנו. בדרך לעבודה, ברמזור, אזעקה. בידיים רועדות דוממתי מנוע, נעלתי את האוטו ורצתי לאן שרצו יושבי הרכב שמאחורי. רצתי כמו שלא רצתי מאז שרדף אחרי צבוע בוואדי מאחורי הבית, כמו שלא רצתי מאז שרדף אחריי ואחרי חברה פועל ערבי בכיתה ו' ברחוב הדומם שלה. רצתי בטירוף, ולא מצאתי שום כניסה לבניין, רק קיר ועוד קיר שחוסמים לי את הדרך. כמו בסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו, לא מצאתי מקום להסתתר בו, ובסוף עצרתי בגומחה שבה הסתתרו יושבי אוטובוס, רובם חיילים.
התכופפתי עם הפנים לקיר וידיים על הראש, רגליים רועדות ואף דולף. המשיכות של האלרגיה התערבבו לי עם המשיכות של הבכי כששמעתי את הפיצוץ הראשון מעל הראש, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ואז כבר לא שלטתי בדמעות ונתתי להן לצאת. הסובבים אותי מנסים להרגיע, נהג האוטובוס אומר לי "אל תפחדי, את מוקפת בחיילים" והיד שעל הכתף שלי מנסה לגרום לנשימה שלי לחזור לסדר בלחיצה.
*
כבר שבוע וחצי שאני נוסעת בלי מוזיקה כדי שאוכל לשמוע את האזעקה אם תגיע, כבר שבוע וחצי שלאורך כל הנסיעה אני מסתכלת ימינה ושמאלה, מחשבת מרחקים ומקומות מחסה במקרה הצורך, סורקת בעיניים כניסות של בניינים, למי יש קוד ולמי אין. שבוע וחצי של חרדה.
*
כשאני חושבת על הימים, אני מדמה בראש את האזעקות לרעמים ואת הטילים לגשם. בשבוע שעבר היה לילה סוער במיוחד, כל כך סוער שמנע ממני לישון עם מי שאני אוהבת, פשוט כי פחדתי לצאת מהבית ולהיות חלק מהשיטפון הגדול. כשאומרים הפסקת אש אני מדמיינת את השמים האפורים מתבהרים ואת השמש יוצאת, את החמימות שאחרי הקור הגדול, ואז אני מזכירה לעצמי שזה אולי מלחיץ, אבל לנהוג בגשם אני יודעת. לנהוג במלחמה אני לא.
*
הגשם הזה מציף לי את הדעת. פתאום כולם הפכו לפרשנים צבאיים – מדיניים – פוליטיים, לכולם יש דעה וכולם חייבים להגיד אותה. אני כמעט ולא רואה דיונים, אני רואה בעיקר התכתשויות, הכפשות, חלוקה לקויה למחנות, הכל הופך להיות שחור ולבן במעברים חדים שלא מתמזגים. יש לי דעה מאוד מוצקה משל עצמי, אבל אני נמנעת מלהביע אותה על גבי סטטוסים בפייסבוק וגם בכלל, כי אני יודעת שהידע שלי לא מבוסס מספיק ואני לא אוהבת לנהל דיונים בלי שאני בטוחה בעצמי ובעמדה שאני מייצגת.
הכללות וחלוקה מיותרת למחנות הרגיזה אותי מאז ומתמיד, ועכשיו אפילו יותר. אני יכולה לחשוב שמוות של אזרחים תמימים הוא מיותר, אבל במקביל אני יכולה לחשוב שעניי עירך קודמים, ואם אני צריכה לבחור למי לדאוג קודם, אני בוחרת לדאוג למשפחה ולחברים שלי. לבני עמי. אני יכולה לחשוב שמלחמות צריכים לנהל בין צבאות, אבל אני גם יכולה לא להבין איך זה שהצבא שלנו מנהל מלחמה מול צבא שמנהל מלחמה מול אזרחים. אני יכולה גם לא להבין איך מאשימים את המתנחלים בכך שהם לוקחים את הילדים שלהם לגור במקום "מסוכן", אבל את תושבי עוטף עזה המופגזים אף אחד לא האשים בכך. וזה מצויין. כי אני מאמינה שזו הארץ שלנו, ואם לא נגור איפה שמסוכן אז לא נגור בכלל. אני יכולה לחשוב שחיים יותר חשובים מאדמה, אבל אני גם יכולה לחשוב שהאדמה שלנו כל כך קצובה שאין לנו ברירה אלא להילחם עליה.
*
יש הרגשה שבמלחמה הזאת נפתחו הרבה חזיתות בנינו לבין עצמינו, כאלה שגורמות לאנשים לפתוח את הפה ולסתום את האזניים. אולי כדאי לעצור לרגע ולהקשיב באמת, בלי למהר ולתייג אנשים לפי מחנות פוליטיים. להבין שימין ושמאל זה סתם טייטל, ושדעה היא פשוט דעה, גם אם היא שונה משלנו. אולי זה מה שיביא לנו סוף סוף, לפחות קצת שלום בית.
//אפרת בשרי