נותרו לי עוד שתי תחנות, בתקווה ואני על הרכבת הנכונה. רצף מילים בבריטית שוטפת קטעו לי את האלבום החדש של לנה דל ריי. "סורי?" שאלתי את הבחור שלידי מה הוא אמר. "איז דיס אויסטר'ס יורז?" הוא שאל, מצביע על כרטיס "רב-קו" אנגלי במבטא מושלם. הסתכלתי רגע בארנק שלי, מבולבלת, "או, נו איי דונט האב אויסטר" אמרתי, מנסה להחביא את המבטא הישראלי בצורה כושלת. "איים ג'סט א טוריסט" הוספתי חיוך. "או, דאטס פרובבלי מיין, איי האב סו מאני. איי לוסט דם אול דה טיים" הוא אמר, צחקתי.
את עשרים וארבע השעות האחרונות העברתי בלונדון, העיר הידועה בגווניה האפורים הייתה צבעונית מתמיד בשבילי, לא רק בגלל שזכיתי בעשרים וארבע שעות קסומות של שמש ושמיים כחולים, אלא בעיקר כי כאן "צבע אדום" יש רק באוטובוס קומותיים ובתותים.
"וור אר יו פרום?" הוא שאל. עצרתי לרגע, מתלבטת ולבסוף אמרתי "ישראל" בתוספת חיוך קטן. הפרצוף המופתע שלו סימן לי שזה הזמן להתחיל בנאום ההסברה השגרירותי שלי שמסביר ש"זה לא בדיוק כמו שזה נראה בחדשות" ש"שני הצדדים בסך הכל רוצים שקט" ושאלו החיים במדינה הקטנה שלנו ומה לעשות, החיים ממשיכים.
אבל בלונדון, זה לא רק ששם הייאוש יותר נוח, זו פשוט העבודה שלי. מעבר לים דברים נראים אחרת. מפחידים קצת יותר, מטושטשים יותר. זה לא פוסט פוליטי, חשוב להגיד. זה פשוט המציאות של כולנו בשבועות האחרונים ותכל'ס, זו המציאות שלנו כמעט תמיד. נקודה.
הסתובבתי ברחובות לונדון, לבדי, נהנית מהשמש ומהשקט, אם אפשר לקרוא לצלילים של העיר שקט, הכל יחסי בסופו של דבר. כל רעש של אמבולנס הקפיץ אותי, לקח לי כמה דקות להיזכר ש"היי, אין אזעקות בלונדון" וזה לא סתם. מדהים אותי איך העולם לא רואה את המציאות הזו כדבר הזוי לחלוטין.
דאגתי להיכנס בתכיפות לסטארבקס לא רק בשביל הקרמל מקיאטו, שהוא ממש אחלה ביי דה וואי, אלא בעיקר בשביל להתחבר זריז לוייפיי ולראות מה קורה בארץ. מתי היו אזעקות, איפה, האם כולם בסדר וכן הלאה.
התחנה הבאה היא טוטנהם קורט רואוד, ואני כבר אצטרך לרדת. בדקות האחרונות של הנסיעה סיפרתי לחברי לנסיעה על תל אביב. סיפרתי לו על הים, על חיי הלילה והבניינים הגבוהים. הוא אמר שהיא נשמעת קצת כמו ניו יורק ואני צחקתי. יש דמיון, אבל יש גם הבדל עצום. "יו נואו, דה חמאס איז סנטינג רוקט טו תל אביב אז וול". הוא חשב לרגע והוסיף "סו איי גס איטס נוט אקזקטלי לייק ניו יורק" צחקנו וחשבתי על זה, בלונדון זה בחיים לא היה קורה. בניו יורק זה בחיים לא קורה. איך אצלנו זה כן?
רגע לפני שירדתי מהטיוב נפרדתי לשלום מהחבר החדש שרכשתי לי, הוא אמר בנימוס "איט וואז נייס מיטינג יו" ואני הוספתי חיוך והסכמתי איתו, ראיתי שלוקח לו כמה דקות לעכל את המידע החדש שלמד על החיים בישראל, ראיתי אותו נבהל מהמחשבה על טילים בלונדון וראיתי אותו גם שם את האוזניות בחזרה וממשיך הלאה.
גם אני שמתי בחזרה את האוזניות, אבל במקום לנה דל ריי התחשק לי משהו בעברית. יצאתי מהטיוב אל תוך ההמולה הלונדונית שלא יודעת מלחמה ולא יודעת "צבע אדום" מהו.
תכל'ס, שישאר ככה. שיהיה לי לאן לבוא לנקות את הראש.
//עומר טסל