בכוונה לא לקחתי את האוטו. ההליכה אליו ברגל נותנת לי זמן לחשוב על הצעדים שלי. לתכנן את הפעולות. אני דופקת בדלת, הלב שלי דופק ביחד איתי. הדלת נפתחת, הוא לובש ג'ינס בהיר , טי שירט שחורה, מעליה פליז צבאי ונעלי בית קיפי. אני אישה של מילים, זה ידוע, אבל שום אות לא יוצאת לי מהפה.
אני מתיישבת על הספה בסלון, הוא הולך למטבח, מוציא מהארון שתי כוסות, שתי קוביות קרח בכל כוס ומנה של ג'וני אדום. זה הולך להיות לילה קשוח. הוא מתיישב לידי על הספה, אוחז בידו את הכוס, נשען אחורה, מניח את הרגליים על השולחן ופותח את הרוכסן של הפליז שלו. כמו אוליגרך ממוצע מרמת השרון. אני אמורה לחשוב שזה עלוב אבל אני מתמוגגת.
"אני לא יכול לעמוד בפני המבטים שלך, העיניים שלך, לוהטות. כאילו יש אדום בתוך הירוק העדין הזה. אדום לוהט", אלו מבטי הזימה שלי. אני עובדת עליהם קשה.
אני שותה קצת ג'וני, מנסה לבלוע את המילים שלו. בתוך תוכי עוד לא החלטתי מי אני היום.
הוא מניח את היד שלו על הרגל שלי, ברדיו מתנגן שיר של יצחק קלפטר. אני מחליטה שהיום אני גם וגם. הוא מכניס את היד שלו לתוך הג'ינס הצמודים שלי, עובר דרך התחתונים הלבנים שלי ונוגע בי בקצות האצבעות.
The Scotch Whisky Experience
אני מתכווצת. הוא אומר שזה נורא מוזר, הפער הזה בין הטיזריות הזו שלי והסקסיות לבין ההתכווצויות הקטנות האלה ברגעי האמת. כל ילד בן ארבע יבין שזה כי אני מאוהבת בו עד מעל הראש. הוא מצמיד את השפתיים שלו לאוזן שלי, מתאר עד כמה היה רוצה להיות בתוכי עכשיו. להתרוקן. להתנקות. הספה כל כך צרה, אני מרגישה את כל החלקים בגוף שלו. הלילה היא לא קיימת, הלילה הוא רק שלי. הוא ממלא לעצמו כוס שנייה, אני מכניסה את היד שלי מתחת לחולצה שלו, לילה זה זמן לחוויות חדשות.
"אני לא רוצה לפגוע בך", הוא אומר, "אני ילדה גדולה" אני עונה.
"אני אתחרט אם אני אשכב איתך היום ואני אתחרט אם לא. השאלה היא באיזה מצב אני אתחרט יותר".
לא סיפרו לו שחרטות נועדו לבוקר שאחרי.
הוא מוריד ממני את החולצה. הג'וני מסתובב לי בבטן, מתערבב עם הבכי שרוצה לצאת החוצה, הוא מצמיד אותי אליו חזק , רגע אמת מגיעה ואני מתרחקת.
"אני שומרת פה על המצפון של שנינו", אני אומרת לו .
"גם אני ילד גדול, תני לי לדאוג למצפון שלי בעצמי".
Art Pics
אני נזכרת בפעם הראשונה שבה הבנתי שיש בחיים הבדל בין השכל לרגש. זה היה כשהייתי בת שש עשרה ומאוהבת באלון דרורי מהגדוד שלי בצופים. היינו חברים הכי טובים בעולם, אבל אני כמובן רציתי יותר. כשאזרתי אומץ ואמרתי לאלון מה אני מרגישה הוא אמר שהלב שלו אומר לו כן אבל הראש אומר לא. חשבתי אז שהוא דביל חסר אינטליגנציה רגשית. אם הוא היה לידי היום הייתי מרשה לו להגיד לי אמרתי לך. אני מתסכלת החוצה מהחלון, השמיים מעורבבים בצבעים של כתום ואדום וכחול בהיר, הג'וני עומד להיגמר והבוקר שאחרי עומד להתחיל. אני עוצמת את עיניי, אני לא מוכנה להתמודד איתו עדיין. "תגיד משהו מרגיע", אני מבקשת ממנו, למרות שאני יודעת שאין ביכולתו להרגיע אותי. "חלוקי נחל". הוא אומר. אני אמורה להתעצבן אבל אני שוב מתמוגגת.
//ליאור ויטלין