מזכירה לעצמי לאהוב את עצמי אפילו כשזה קצת קשה. במיוחד כשיש אזעקה. לא שאני מפחדת מהאזעקות והטילים וכל הבלגאן אלא שהאזעקות מוציאות אותי מהעולם הפנימי שלי ומכריחות אותי להקשיב למציאות. הן מכניסות את הכל ל'פרופורציות' ואני שונאת להיכנס לפרופורציות, כאילו שיש דבר כזה בכלל. מזכירה לעצמי לאהוב את עצמי ואתמול באזעקה, אפילו עמדתי בחדר מדרגות.
לא יצאתי לשם במיוחד, פשוט בדיוק יצאתי מהבית ועמדתי בחדר המדרגות המג'וייף עם כל הסחלה והג'וקים המתים, ילד אחד משוטט, וערס עם וואקי-טוקי – שוטר סמוי בלי מדים.
איור: ניב נעמני
כמו ילדה טובה עמדתי, כמו בצפירה של יום הזיכרון, ולקראת סוף האזעקה הגיע הנער ההוא המוזר, זה שקצת לא בסדר בראש ותמיד מפחיד לי את הכלבים, בועט ברצפה בחוזקה כשאנחנו עוברים ואחר כך שואל אותי אם הכל בסדר ולמה הם נובחים. כאשר האזעקה נפסקה השוטר התחפף, לא לפני שהנער צעק לו משהו על 'משטר-רע' והשוטר הצמיד אותו לפינה, ועוד קרא לחברים שלו מהניידת, הסמויה גם כן, שיעזרו לו להפחיד את הנער שתמיד מפחיד את הכלבים.
נשארתי שם עוד כמה רגעים, רק כדי לוודא שהשוטרים רק נובחים ולא נושכים כי צריך לשמור על היררכיה בשכונה הזאת למרות שכולם שווים בפני הטילים.
מזכירה לעצמי לאהוב את עצמי כי ברגעים כאלה זה נהיה קצת מסובך, כי הפרופורציות האלה לא נותנות לרחמים העצמיים לבוא והן כל הזמן אומרות משפטים מעצבנים כמו 'יש לך מזל שנולדת פה ולא בגדה', או – 'כאן עוד בטוח, תחשבי מה עובר על תושבי הדרום' ולפעמים, בעצבים, אני עונה לפרופורציות בחזרה שאם היה לי מזל הייתי נולדת בשוויץ או לחלופין נולדת עם מבנה אישיות אחר, כזה שלא מצריך תזכורות לאהבה עצמית, פשוט הייתי אוהבת את עצמי נקודה.
בעתות שלום ובעתות מלחמה.
מזכירה לעצמי ונזכרת שרק אתמול גילתי שאין יותר דבר כזה מערך הנ"מ ובגלל הטילים שינו לו את השם ל'הגנה אווירית'. זה בטח קרה כבר לפני כמה שנים אבל לא שמתי לב כי התעסקתי בעולם הפנימי של עצמי, בלאהוב-לא-לאהוב, ותוך כדי גם התחמקתי ממילואים. ועכשיו אם אגיד שהייתי לוחמת נ"מ בצבא זה בטח ישמע ממש ארכאי כמו המילה ארכאי בעצמה שרק אנשים ארכאיים משתמשים בה. ואפילו סגרו את ה'הוק' באיחור של חמישים שנה, הטיל היה ארכאי כבר בשנות השישים, אבל מלחמות משתנות ילדה, ואני תוהה מה עלה בגורלה של הסוללה הקטנה ששירתתי בה כי כבר אז הייתי מעבירה שעות של בהייה בהרי המדבר וחושבת מתי כל זה יגמר, הנוף פה יפה אבל למה טילים? אי אפשר חוות עזים במקום? עכשיו יש הזדמנות לעזים להגיע למדבר יחד עם היעלים שהיו שם תמיד והיו מסתכלות עליי בשמירות מפרקת כדורים עם הידית של הנשק, זורקת את התרמילים שינצנצו באור ירח וכותבת עם אבקת השרפה סיסמאות חסרות תוכן על הבטון.
יעלים וטילים
אף פעם לא היה לי מצית לשרוף את האבקה, אבל בשביל זה קיימת אחוות לוחמים והשומר שהחליף אותי בין סיגריה לסיגריה היה שורף את הסיסמאות שלי במקומי כי מלבד העובדה שאני לא מעשנת הכיסים שלי תמיד היו מלאים, תמיד בדפים, כל סוגי הדפים שהצלחתי להשיג, לרוב דפים של חומר סודי, בדרגות סיווג שונות, מלאים בצדם האחורי בציורים קטנים בעט, ככה העברתי שמירות ומשמרות, שירות שלם, חיים שלמים, טילים. שום דבר בעצם לא השתנה אני מזכירה לעצמי לאהוב, טילים.
//ניב נעמני