אולי התחת שלי בתל אביב, בין ההמון..
אבל הלב, הראש, הנשמה וכל השאר עמוק בדרום!
בכלל קראו לזה ״שחר אדום״ והיינו עושים מזה צחוק בבית הספר ובסביבה.
מי לקח את זה ברצינות, זו הייתה סתם אזעקה.. ובתור ילדים קטנים זה אפילו היה קצת מגניב שהקיבוץ בטלווזיה, שגם אנחנו על המפה!
וכשהחליפו את השם ל״צבע אדום״ זו בכלל הייתה הרמה להנחתה והיינו צוחקים כי על מה עושים מהומה?!
אבל כשזה נפל מאחורי הבית, על הדשא בקיבוץ, הבנתי שזה כבר לא צחוק ונהיה כבר לחוץ.
היום, גם שנים אחרי , קול מערכת הכריזה של הקופאית בסופר, בתל אביב, בכלבו שלום, נשמע בדיוק (אבל בדיוק) כמו מערכת ההתרעה של ״צבע אדום״. באותו רגע הלב שלי מעלה דופק פלאים. אבל זו רק אני, כולם סביבי לגמריי רגועים.
אנחנו כבר גדלנו על זה, אנחנו מורגלים, זו עובדה. בכל מקום בו אתה נמצא המוח מחפש מקום מוגן, על אוטומט, ממש לא צריך אזעקה.
אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות, לרוץ לשירותים או לחדר פנימי תוך 15 שניות. ויש שיגידו ״לא נכון, 20 שניות לפחות״, אבל אני יודעת מה זה, העובדות בשטח מדברות.
עם השנים נהיינו מקצועיים מאוד, כל ילד בכיתה ה׳ יודע להגיד מה אומר ה״בום״ - זה כמו כלל יסוד! האוזן יודעת להגיד ברגע אם זה קאסם בשטח פתוח או באזור בנוי, או אם זו עבודה של כיפת ברזל, כך או כך זה עינוי.
אה כן, יש בכלל אפשרות שזו משאית על הבאמפר של הכביש העוקף, אבל לדעת את כל זה, זה ממש לא כייף!
וזה גם לא נורמאלי שזה מה שאנחנו מתמקצעים בו בצורה מצטיינת, לא רוצים להיות כאלה! רוצים לחיות אחרת!
נמאס להפגש עם כל המשפחה באזור הממוגן, עם מגבת על הגוף ושמפו על הראש, כי יש לך 15 שניות, ואין לך זמן לשטוף!
אבל שלרגע אחד לא תהיה פה אי הבנה, לא הייתי מתחלפת עם אף אחד במדינה, אין כמו דרום הארץ, אבל המצב כרגע הוא הבעיה.
לא מוכנה ולא רוצה מקום אחר, זה המקום הכי נכון לי לגדול בו ולגדל בהמשך את ילדיי, עם אוויר נקי ומרחבים פתוחים עד בלי די.
עכשיו אני בכלל שוכרת דירה בתל אביב, לומדת במכללה וממלצרת כדי לשלם על המגורים בעיר הגדולה.
אולי התחת שלי בתל אביב, בין ההמון.. אבל הלב, הראש, הנשמה וכל השאר עמוק בדרום!
בימים כאלה כל שאני רוצה זה לחזור הביתה, לקיבוץ, למיטת היחיד הקטנה, בבית הפיצפון ולישון עם כל המשפחה בסלון.
הפרדוקס הכי גדול הוא שאם אהיה שם ארגיש הכי בטוח, עם גשם האזעקות וההתרעות וחסימות הכבישים והחרדות.
בלילות של מטחים ואזעקות אני רוצה להיות יחד עם המשפחה ולהרגיש הרבה יותר מוגנת, גם אם זה במרחק של 6-7 קילומטרים מהרצועה.
בינתיים בתוך כל סימני השאלה ואי הבהירות על כיצד פותרים את הבעיה וכיצד חיים בהרמוניה ואהבה, אני יודעת באופן מוחלט שכך אי אפשר להפריח את השממה בדרום!
לשם כך צריך שקט, שלווה ושלום.
Art Pics
מאחלת ימים טובים, עם שמיים כחולים ונקיים, בהם צלילי הנפילה יהיו של טוסיקים של ילדים קטנים בבריכה. שבוע טוב, שבוע של שקט ושלווה, מלא בתקווה!
//נעם לוקר