תמיד כשאני ממלאת את המקרר במצרכים בשביל שניים, תמיד ביום שבו אני לא חופפת את השיער, תמיד אחרי שאני מציינת בקול רם בפני מי שלא ראה אותי תקופה ארוכה שאני בשלב טוב בחיים, תמיד במוצאי שבוע ארוך ומסורבל, תמיד אחרי שאני חוזרת מהפוגה אצל המשפחה, תמיד בסמוך לתופעות קדם-וסתיות, תמיד כשהכוכבים עלאק בנסיגה, תמיד לאור דמדומי שמש בסמוך לתאריך חשוב, תמיד בחילופי עונות.
תמיד כשאין לי זמן כי אני נורא עסוקה, תמיד כשמתבהר לי אופק, תמיד כשאני צורבת את הרגע בתמונה, תמיד כשאני מעלה את האושר על הדף, תמיד כשאני נותנת את עצמי כדוגמה, תמיד אחרי שאני מחליפה מצעים, תמיד כשאני שולפת מגבת נוספת לייבוש, תמיד כשאני חושבת שדווקא לא קשה לעשות שמיניות באוויר, תמיד כשאני משחררת את הפחד ומסכימה סופסוף להאמין – תמיד אז. דווקא אז זה נגמר.
תמיד באותו הנוסח ותמיד מאותה הסיבה, תמיד זה מסתכם ב"לא יודע" ותמיד אני נשארת שקטה. תמיד נותרות עקיבות כבדות בתוך החדר שלי, תמיד קופסת הגלולות צוחקת עליי בפנים, תמיד המגבת נשארת רטובה, תמיד צפים אלפי סימני שאלה בלב וגדלים קוצים בנשמה. תמיד אני מתקשרת לאחותי ואז להורים, תמיד אני מודה לאל שיש לי כאלה חברים טובים, תמיד הם אומרים את אותם הדברים, תמיד אני מסכימה.
תמיד יש שיר עצוב ברקע, תמיד אין לי זמן לבכות כי אני נורא עסוקה, תמיד אני עסוקה. תמיד אני מרגישה אחרי זה את הצורך לקרצף את הבית, תמיד הלילות הופכים רדופים ואני נופלת למחשבות קטנות אמונה, תמיד אני מחפשת לזהות אם הייתה נורה אדומה, תמיד אני מגלה שהייתה שם נורה והיה לה גוון אדמדם וגם נחצה שם גבול אבל הוא היה מקווקו, תמיד אני מזהה את הגברת עם האדרת במעבר החצייה, תמיד אני חולפת על פניה כי אין לי זמן ואני נורא עסוקה, תמיד אני עסוקה.
תמיד אני כותבת אחרי זה, תמיד אני מופתעת בקושי, תמיד זה לא ברור ולא חד-משמעי ומצריך ממני הרבה חוסן פנימי כדי לדקלם את אותן סיסמאות שחוקות שלא מזיזות לי באותו הרגע, אלא רק בדיעבד, תמיד בדיעבד. תמיד הבושה והעלבון, תמיד ההתכנסות והשתיקה, תמיד חוסר הסיפוק וחוסר המיצוי ותחושת ההחמצה. תמיד הקנאה, תמיד האדישות, תמיד הרצון השברירי בחיבוק אחד אחרון שישכיח את הכול, תמיד הרצון הוא שברירי ותמיד אני לא מצליחה לשכוח כלום.
תמיד תמיד זה ככה, אבל הרי אין כאן שיטה. רק צירוף של מקרים שחוזרים על עצמם לגמרי במקרה, ובלי שום שליטה.
תמיד כשאני משחררת שליטה, תמיד כשכבר לא איכפת לי, תמיד כשאני אומרת שנמאס לי להגיד שנמאס לי, תמיד כשאני לא מפסיקה להיאנח, תמיד כשאני מרימה ידיים ונסוגה למקום מבטחים, תמיד כשאני מחליטה לעלוז בו, תמיד כשאין לי זמן לחשוב מחשבות עמוקות כי אני נורא עסוקה, תמיד כשאני עסוקה.
תמיד כשאני משאירה את המצרכים במקרר להירקב, תמיד כשאני פחות (או יותר) דרמטית, תמיד כשאני נזכרת שאפשר אחרת, תמיד כשאני מבינה שאפשר גם לא, תמיד כשתופס אותי חשק למרוח קרם גוף, תמיד כשבא לי לחפוף את השיער, תמיד כשהמגבת עושה סימנים של חולשה, תמיד כשטמפרטורת החשק עולה באחוז, תמיד אחרי שאני מצהירה בקול רם בפני מי שלא ראה אותי תקופה ארוכה ששום דבר לא השתנה, תמיד כשאני נאחזת בפחד ומסרבת בכל תוקף להאמין – תמיד אז. דווקא אז זה מתחיל.
//טל עזר