7:10 דפיקה בדלת. אני עפוצה אבל יותר מסוקרנת. יורדת יורדת ופותחת את הדלת הנעולה פעמיים. בחדר המדרגות, השכן מהמפעל בדירה לידי מחזיק כוס מנייר וכפית פלסטיק ביד. בחיוך חצי מבוייש חצי מאיים הוא שואל "אולי יש לך קפה? בעל הבית הקמצן שלנו לא דואג לנו". אני קצת מבולבלת, קצת מוטרדת שואלת "איזה קפה?"
"שחור" הוא עונה.
לא. אין לי קפה שחור בבית. וגם אם היה לי, הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות עכשיו, זה להכין לך קפה, איש מוזר שהחליט שהוא מעוניין בי וזורק לי הערות כמו "אם הייתי קצת יותר צעיר…" ועוקב אחרי ברחוב כדי ללוות אותי.
הבהרתי לו שזה לא מתאים, מתנצלת, אין לי קפה שחור. לא מתנצלת, אבל אני לא מעוניינת לצאת איתך. ואם עוד פעם אחת תעקוב אחרי ככה אני אפנה למשטרה.
***
11:57 ההוא מאתמול בלילה אורז את עצמו. הוא כבר שתה את הקפה שלו והכיור כרגיל מלא נקודות קטנות של חוסר אכפתיות. אני מבולבלת, כבר לא ישנה אבל המוח עדיין מרגיש בטוק. אין שיחה באוויר, אתמול בלילה היה מוזר מידי מכדי לדבר על זה עכשיו. הוא רק שואל "להשאיר את הקפה פה?" הוא הביא איתו שחור מהבית כי מה שיש לי לא מספיק טוב בשביל בוקר, והרי בוקר טוב זה חשוב.
לא. אל תשאיר את הקפה הזה אצלי. אני לא רוצה קפה שחור בכיור. בפריזר. בבית. זה מתכון לצרות. והאמת, אני גם לא רוצה שתהיה לך לגיטימציה להתעורר פה בבוקר יותר.
***
6:07 נרדמתי לפני פחות מ3 שעות. היתה מוזיקה כל הלילה. הילדים באוהלים סביב כבר מתחילים להציק להורים שלהם. אני לא יודעת על מה או אם זה חשוב אבל מחלצת ששששששששש ארוך ועצבני לחלל האוויר. מתחילה להרגיש שחם לי בתוך האוהל, אז לוקחת משהו לשים עליו ראש ויוצאת החוצה. לא עובר הרבה זמן ואני כבר לא מצליחה לישון יותר.
עוד מישהו מוציא את הראש מהאוהל. "קפה?" הוא שואל. כאילו יש ברירה אחרת. אבל שחור זה כל מה שיש בסיטואציות האלה ואני מוסיפה המון סוכר, מדמיינת שאין שם משקעים ושותה.
האמת? זה לא כל כך נורא. אפילו קצת טעים. לא הייתי מכינה בבית אבל זה יורד בגרון ואפילו קצת מקל על הכאב גרון שקמתי איתו.
מתוך סטודיו'ס
***
10:49 איש חדש בדרך אלי. אני מגדילה ראש ושולחת "לידיעה, יש לי רק קפה של עלית בבית".
"שחור?"
"לא"
"קרח יש?"
"יש"
"תה קר אפשר להכין?"
"אפשר"
"סגור"
ופתאום זה פשוט. לא צריך לעשות שמיניות באוויר, מה שיש לי מספיק טוב בשבילו. הוא לא מבקש שאכין לו ואפילו מגיע עם עוגה. זה חדש לי. זה נעים לי אני אפילו שוקלת ברשימת המכולת הבאה להוסיף משהו שבחיים לא קניתי לפני. אבל בסוף לא קונה.
***
9:04 הגלים נשברים על החוף מפרים לי את השקט. אחרי לילה עם שינה מינימלית, טבילת בוקר נהדרת, הבטן עוד לא מתעוררת, אבל הראש כבר רוצה את הקפה שלו. שוב בשטח, שוב עם ערכת קפה. הפעם זה אחריותי.
אני מרתיחה מים. שמה כפית אחת, מוסיפה עוד קצת. מתלהבת על הידע של הרתחהX7 מוסיפה סוכר. מתרגשת. זה השחור הראשון שהכנתי. יצא קצת דלוח. אני מציעה לתקן למרות שקצת מתביישת. בסיבוב השני הוא כבר הרבה יותר טעים.
ואני מבינה. לא צריך הרבה בחיים. בריאות, משפחה, חברים טובים. וקפה. אפילו קפה שחור.
//שירה פריגת