השנה היא…לא חשוב בעצם, מזמן.
אני שונאת דרכים מפותלות, אני אוהבת שהדרך ברורה לי והכי אני אוהבת קיצורי דרך כך שלשמחתי השער בחטיבת הביניים א', שמו ה-הו כה מקורי של בית ספרנו, פתוח. זה מעולה כי אחרת הייתי צריכה לעשות סיבוב ענק כדי להגיע לאשכול, אשכול פיס בשמו המלא. 15:45, כרגיל יצאתי מוקדם, אני ושמש הצהרים הנהריינית מזדחלות לנו אט אט לחזרה השבועית של להקת המחול "מקצבים", להקה שהיא סלב בנהריה. נשבעת.
בין חטיבה א' לאשכול משתרע שטח חולי וצהוב שנצרב מן השמש, כבר כמה שנים מבטיחים שיבנה בו מסלול ריצה או בניין חדש אבל בינתיים הוא עומד שומם. חם, האשכול נראה כמו נקודה קטנה ורחוקה באופק ופיסת האדמה המלבנית שמובילה אליו מרגישה כמו דרך ארוכה מאוד בשביל זוג רגליים קצרות כשלי, שלא התארכו אפילו בסנטימטר אחד מאז.
9Roons
מקטע הדרך הזה תמיד עצבן אותי ובכל יום ראשון ניסיתי למצוא דרכים יצירתיות להפיג את החום והשעמום. פעמים אחדות החלטתי שאני לא מסירה את מבטי מהאשכול עד שהפך מאותה נקודה באופק לבניין ענק בצבעוניות מוזרה – מי לעזאזל עיצב אותו?! לפעמים החלטתי שאני מעסיקה את עצמי במחשבות על דברים אחרים לחלוטין מהדרך, בעיקר בנים חתיכים מהשכבה שמעליי מילאו את ראשי ברגעים הללו. עד שפעם אחת פיצחתי את הדרך האולטימטיבית – נתקלתי באבן, הורדתי את מבטי מטה וחיפשתי את האבן הבאה, הכי קרובה ואחרי שהגעתי אליה עברתי לאבן הבאה. כך מאבן לאבן בקו אלכסוני הגעתי במסלול הכי קצר לאשכול. הדרך הפכה ממסע של חוסר וודאות לקיפוץ בין אבנים. הצלחות קטנות. בסופו תמיד עמד וחייך אלי אשכול הפיס, מרכז ההשראה שלי בתור נערה – שם שיחקתי, רקדתי, שרתי, כאבתי כשלונות וקצרתי מחמאות.
היום, לפני שלוש שנים, כשהיעד היה כבר כאן – מעבר לפינה, גיליתי שהחיים הם לא האדמה היציבה שבין חטיבה א' לאשכול הפיס. החיים התבררו כדומים יותר לרצפת זכוכית דקיקה ושברירית שהתנפצה לי וניפצה אותי בלי שום התראה. האבנים הבאות עליהן תכננתי לדרוך בדרך לאשכול חיי נשאבו אל התהום שנפערה תחת רצפת הזכוכית ויחד איתם איבדתי גם אני את הדרך. מביטה מטה אל תהום שחורה ומפחידה שעלולה לשאוב גם אותי אליה בכל רגע נתון.
השבריריות של החיים הכתה בי בעצמה, לחצה על סטופ בקלטת שלי (כן, כן, לי עוד היה ווקמן) ואילצה אותי לחשב מסלול מחדש. במסלול החדש הכל מעורפל, האבנים מתבררות כמערימות קשיים ולא סוללות דרך, והיעד – לא ברור כלל. אפילו את עצמי הייתי צריכה ללמוד מחדש.
מעבר לקשיים האובייקטיבים איתם אני מתמודדת מאז התאונה, נותרה בי צלקת עמוקה של פחד מהחיים, שבכל רגע נתון רצפת הזכוכית שאני מנסה להרכיב מחדש, יכולה להתנפץ לי שוב. אני מתמודדת באופן יומיומי עם הפחד הזה, ומחפשת באופן יומיומי את אשכול הפיס שלי – אליו אוכל לשאת עיניים וממנו להוריד אותן ולחפש על השביל אבנים קטנות שיובילו אותי אליו. הצלחות קטנות.
שלוש שנים, זה הרבה זמן, כל המחקרים מראים שכבר הייתי צריכה למצוא את האשכול מחדש, או לפחות איזו אבן או שתיים על המסלול. אני שונאת דרכים מפותלות, אני אוהבת שהדרך ברורה לי והכי אני אוהבת קיצורי דרך והנה המסלול החדש שלי מפותל מהצפוי, לא גלוי, אולי אפילו לא קיים ואני צריכה לסמוך על עצמי שגם אם אני לא רואה אותו כרגע, הוא שם – וכשהערפל יתפוגג, כי זו דרכו של ערפל, אני אזהה אותו. את השביל החדש שלי.
!Follow, follow, follow, follow, follow the yellow brick road
דרך האבנים הצהובות, דורותי הייתה צריכה לסמוך עליהן שיובילו אותה למחוז חפצה, מסתבר שגם אני. אם כך לפחות אקנה לי זוג נעליים אדומות ומהממות ואאמץ לי איזה טוטו שילקק את הדמעות כשהן מגיעות לביקור פתע. כמו היום.
//שירה עדן