היה היה פעם, ילד קטן בשם ליאור, ילד שהרגיש הכל, הרגיש את הסביבה, לעיתים יותר מדי. הוא ספג בשביל אחרים, הוא עשה בשביל אחרים ופשוט היה שם למען אחרים. עם השנים הוא גדל, ראה עולם, ספג את העולם, הבין אותו ועל הדרך המשיך להיות שם בשביל כולם ופחות בשביל עצמו.
בגיל 4, הוא כבר ידע מי הוא באמת, כשהוא לא הסכים לאכול יותר עוף, כי זו תרנגולת וזה הגעיל אותו, כבר אז היו נגיעות של צמחונות או לפחות משהו שקרוב לערכי בעלי החיים.
בגיל 12, המצב היה כבר שונה, הטראומה הראשונה הגיעה, לאחר פציעה קשה במשחק ילדים, לילד יש פלטינה, לא אלבום ולא שן של ראפרים, אלא פלטינה ברגל, כי היה שבר. השבריריות של הגוף החלה לאותת והגוף לא הרגיש כמו שהיה בעבר.
בגיל 14, הייתה בירה ראשונה, שעשתה בחילה קטנה, אבל גרמה לו להבין שמתבגרים, כי זה חלק מהחיים.
בגיל 16, החל להתעופף הענן השחור, ענן הפסימיות, משהו בגיל הזה, גרם לו להבין שהכל מכאן משתנה, זה לא יהיה כמו פעם, הילדות דועכת לה, והחיים עומדים להיות חיים של כולם ולא שלו, את אותו רגע הוא לא ישכח, אותו רגע של נפילה תהומית אל תוך בלוז יום ההולדת, אותו שנ"צ יומולדת, שלא נוצרה מעייפות אלא מכאב פנימי של גיל ההתבגרות.
בגיל 20, זה באמת כבר היה לא קל, במצב של פוסט מחלה, להתמודד עם כאבים, והדרך להבין האם המצב ישתפר או האם כך זה יהיה מעכשיו, חיים של כאב, חיים של עצבות, חיים של פשרה אם לחיות טוב או לחיות בהיסוס.
בגיל 25, כבר הרגיש קצת אחרת, רבע מאה עברה לה, דיכאון יום ההולדת צלצל כמו שעון שוויצרי, אך טעם הנעורים החל לפוג, החל לדעוך יותר מגיל 16, ואף יותר מגיל 14, ההתחלה של הסוף.
בגיל 28, הוא אמר לעצמו: "החיים האלה לא בשבילי, לא יודע אם כן לא יודע אם לא, לא יודע מתי ולא יודע איפה". כל שאלות התהייה, הובילו אותו למחשבות קשות יותר, חלומות של חיים או מוות, חלומות של אכזבה. הרצון האמיתי לשמוח ולחיות נעלמו להן אי שם בקרקעית התת-מודע של עצמו.
בגיל 29, אין מילים שיכולות לתאר עד כמה זה לא זה, עד כמה זה לא מרגיש כמו משהו ששווה לו לחוות אותו, זה לא קל לחיות חיים שהוא לא בדיוק יודע איך לנהל אותם. הכל קשה לעיכול, והוא לא מדבר על מאכלים, הוא מדבר על החיים עצמם, על אהבה, על קריירה, על מחייה, על הסביבה—-הכל, פשוט יותר מדי, יותר מדי המון.
כל כך הרבה כלים, כל כך הרבה מחשבות, שתועות וטועות מסביב לראשי, מסביב למוחי, מקדימה ומלפנים, אחת, שתיים, שלוש—דג מלוח! הלוואי שהיה אפשר לעצור את החיים לכמה רגעים, על מנת לחשוב, מה היה ומה עשיתי, מי אני ולמה קיוויתי, כי הכל עובר מהר, בלי לחשוב על מה נעשה, על מה כל אחד עשה ומי אשם. האחר הוא אני, ליאור.
קצת משמעות עליי ועל הגיל:
// ליאור ישראלי