יש חוויות מרכזיות מהילדות שמשפיעים עלינו לכל החיים גם אם אנחנו לא מודעים לזה. הם לאו דווקא אירועים חשובים בעולם או אפילו בחיינו הפרטיים כל כך שמישהו אחר יזכור אותם אבל אלו הם אירועים מכוננים עבורנו ועבור האדם שנגדל להיות. אני מאמינה שישנם אירועים שיותר משפיעים מאשר אחרים ושכמובן כל אירוע כזה ישפיע על כל אדם בצורה שונה וייחודית לו. אחרי שיחה עם חבר לאחרונה, עליתי על אירוע מכונן שקרה לי ואיך הוא השפיע עליי היום. כשהייתי קטנה גדלתי בלונדון ועשינו עליה, את זה רוב האנשים יודעים עליי. אבל הם לא מכירים את הנסיבות ואלו הן נסיבות ששינו את מי שאני עד היום.
זה היה באמצע שנת הלימודים, הייתי בת עשר ובלי שום התראה מראש, בלי להסביר לנו למה אני צריכה לעזוב את הבית ספר, למה אני לא יכולה להיפרד מהחברות שלי, למה אני לא יכולה לספר להן שאני עוברת לישראל? וכל מיני שאלות כאלו ואחרות – כי הכל היה פתאומי. אותו חבר שדיברתי איתו סיפר לי שכנותנים לילדים התראה מראש ומסבירים להם על שינויים שהולכים להיות, הם מקבלים אותם יחסית בצורה סבירה אבל כששינוי גדול בא להם פתאום אם לא מצליחים לקבל את זה ולוקח להם הרבה זמן להתאושש, להבין ובסופו של דבר כן לקבל.
כששינויים קורים פתאום בחיים שלי בלי התראה אני נכנסת להתקפי חרדה, אני רואה את כל עולמי קורס מול עיני, גם אם זה השינוי הכי קטן. אבל אם זה משהו שאני יודעת שמגיע, משהו שאני יכולה לחשוב עליו, לעכל אותו ושיש לי זמן לקראתו בדרך כלל זה מתקבל אצלי בצורה הרבה יותר טובה. אז מה העניין הזה, עם השינויים? למה זה כל כך קריטי לקבל אותם בהתראה מראש ולמה כשמודיעים לי על השינוי פתאומי אני קורסת?
למה כשהחבר הקודם קם יום אחד מאמצע שום מקום ואמר לי שהוא רוצה להיפרד, נלחמתי עליו בשיניים למרות שעברו אצלי אותם המחשבות בחודשים שלפני? ולמה כשהבחור האחרון סיים את זה בפתאומיות נלחצתי ועשיתי הכל כדי שיישאר למרות שידעתי שזה לא הדבר הנכון? והנה אחרי שהכנתי את עצמי לזה כמה שבועות, הפעם קיבלתי את העזיבה החוזרת שלו בצורה טובה, מקבלת ואפילו לטובה כי אני מבינה את משקל הדברים ולא נכנסת ללחץ כי פתאום שוב משנים לי משהו בלי להודיע!
לפחות הבנתי למה אני כל כך חרדתית לשינויים. זיעזעו לי את כל העולם ולא הודיעו על זה מראש, לא ישבו איתי והסבירו לי מה קורה. שלפו את האדמה מתחת לרגליים שלי ואמרו לי "תסתדרי". העבירו אותי תוך שבועיים למדינה זרה בה לא ידעתי את השפה והייתי חייבת להסתדר בלי תמיכה רגשית ופסיכולוגית נכונה והנה, נדפקתי. אז עכשיו כשאני מודעת לזה אני צריכה לשים לב לזה יותר. הבעיה היא שהעולם הזה הוא לא צפוי, והאנשים החיים בו הם עוד יותר לא צפויים. אני יכולה לנסות לדאוג שההחלטות האלה יהיו יותר בידיי אבל גם זה לא אפשרי כי כשמשהו בא בפתאומיות הוא מפתיע ומן הסתם לא מתריע מראש.
אני לא חושבת שיש משהו שאוכל לעשות כדי שזה לא יקרה לי שוב. כנראה שגם בפעם הבאה כשיפתיעו אותי עם שינוי גדול שמשפיע עליי ולא יתריעו מראש, יהיה לי קשה לקבל. אבל לפחות עכשיו שאני מבינה למה קשה לי ואת העובדה שבכלל קשה לי ספציפית במצבים כאלה, אני מאמינה שאוכל להתמודד איתם בצורה יותר טובה ונכונה, שלא אלחץ ואדמיין את כל עולמי קורס, ושלא אחזיק בכוח למרות שאני יודעת שהדבר הנכון הוא פשוט לשחרר. כנראה שלפעמים אנחנו נאחזים בדברים כל כך חזק שבסופו של דבר אנחנו לא מצליחים להיזכר למה נאחזנו בהם מלכתחילה. ואולי זה רק הפתאומיות שגורמת לי להיאחז יותר חזק.
// נטלי להב