היום לפני שנה, בערב סוער כמו זה ממש, ישבנו שנינו מול מחשב שהיה מונח על שולחן עץ לבן רעוע ושיחקנו במשחק 'בן האש ובת המים'. היה משהו במשחק הזה שגרם לצחוקי להתגלגל בטבעיות ובתנועות פראיות ומתגרות שיחקנו זה לצד זה. מטרת המשחק הייתה משותפת, בשתי דמויות 'בן האש' ו'בת המים' תיעלנו את עצמינו בכדי לעבור שלב אחר שלב. אם הייתי נכשלת הוא כבה ואם הוא לא היה מספיק מרוכז אני הייתי מתאדה. שתי דמויות עם ניגוד מובהק בניהן נאבקות למען מטרה אחת.
יש משהו במזג האוויר הסגרירי הזה שחושף שלדים, ארבעה קירות בתוכם אנו מגלים את עצמינו בוהים דרך חלונות על מקביליהם ואכן, בימים האחרונים התעורר בקרב הרווקים רווקות שיח ער על החוסר שבא לביטוי איך לא דווקא כאשר אנחנו נאלצים להתמודד עם עצמינו. החורף הלביש עלינו שכבות והנה, כמעט וכבר לא רואים אותנו יותר. וכמה חשוב לנו להיות נאהבים, מחוזרים ומקור לטיפוח ולדאגה.
'אני מאוהב/ת באהבה'. זהו משפט מחריד בעיני שמייצג צריכה תלותית במגע ומבטל כל ייחודיות שעוד מצליחה לשרוד בזמנים אלו שמאיימים להכתיב לנו באיזה קצב לנשום. חשוב לנו כל כך להרגיש אך רגש אחד חשוב נותר הרחק מאחור – הנאמנות. כלפי עצמינו בעיקר. הורגלנו להדחיק ולהדחיק כי הקצב ירמוס אותנו, עוד לא הספקנו להתאבל על התמימות וכבר מבחינה שאין כל תום באבל, בסופה של תקופה.
הרבה כינו אותי זאב בודד, אחת כזאת שמסוגלת לאהוב רק את עצמה ואת הנוחות שלה, להם דווקא ארצה להפנות את הפוסט הזה. יש לי כבוד גדול לרגש ונאמנות היא התכונה שאני מעריכה מכול אך לצערי זוהי גם התכונה שהכי קשה לזכות בה.
בהתייחס לשאלה הנשאלת: 'אלכסון הוא אסון'?! ממש לא. האסון הגדול ביותר שלנו הוא הפחד להיות לבד, ברגע שנפסיק לפחד ונרשה לעצמינו לעכל ולקבל את הכאב כך נוכל גם לגדול ולהתפתח.
איזון
ניחוחות של מרחבים פתוחים
נכנסים מבעד לחלון
ולוקחים אותי ומפזרים אותי
לכל הכיוונים
הרוח הקרירה תוכיח את החיות שבי
האורות את העבר שלי
אשתחרר מול כולם
אפרוש את ידיי
שייקחו אותי איתם
אוהב אותך
אבכה אותך
אתנקם בכל היופי של העולם
ונפלאותיו יתנקמו בי חזרה
עד שאזכה לאיזון
כמכת ברק
אראה שוב דרך עיני בלבד
יישמט ראשי לריק
יראו וייראו
תחכימו למראה פיסותיי
מתרכבות חזרה
// דניאל סאבו