אין לי כרטיסים להופעה של הבנים מהחצר האחורית. ישבתי מול מסך המחשב פעמיים, בשתי המכירות האחרונות, ולא הצלחתי לרכוש כרטיס, או יותר נכון ארבעה כרטיסים. לי וליפות שלי.
האמת שבכלל לא היינו חברות בתקופה ההיא. והאמת שאני בכלל הערצתי את הלהקה הבריטית המתחרה (אני לא אספר, אם אתם לא תספרו). הכרתי את היפות שלי רק שנה או שנתיים אחר כך, כשבחורים במסך כבר הפסיקו לעניין אותנו ויותר עניינו אותנו ההם בשר ודם שגרים כמה בתים ליד, שמסתובבים עם הילה של כריזמה בשכבה מעלינו, אלה בעלי השיער הבלונדיני הארוך, שלא הולכים לשיעור, כי יש רוח, אז הולכים לגלוש… נו, אלו מהחצר האחורית.
מפה לשם, החצר האחורית הפכה להיות תל אביב. וההם עם ההילת כריזמה מהשכבה מעלינו, פתאום אמרו שלום, הזמינו לימי הולדת שלהם, הזמינו לקפה ואז גם למקומות אחרים.
אבל מאז, הדברים קצת השתנו, ומה בדיוק קורה פה עכשיו בחצר האחורית הזאת שנקראת תל אביב? קצת כמו בריאליטי שמשודרת יום יום בטלוויזיה. שזמרים נוצרים בשיקוי אינסטנט שכזה, שכל מי שמקבל רבע שעה מסך הופך להיות מודל לחיקוי לילדי המדינה. כך בדיוק גם נראים חיי הזוגיות שלנו. אינסטנט. רק עם הרבה פחות גלאם.
אז יש לנו את האפליקציות הידועות לשמצה שלא נזכיר את שמן, כי הן הוזכרו פה כבר לא מעט. וככה זה קורה. עושים לייקים, מסתכלים על פרופילים, על תמונות, שוב על פרופילים. לרוב לא תיווצר שיחה. אם תיווצר היא תהיה קצרה כזאת: ״היי״, ״איך עובר הסופ״ש?״, ״החיוך שלך מקסים בעיניי״. בדרך כלל אחד הצדדים לא יענה. בדרך כלל אחד הצדדים לא יאהב משהו באיך שהצד השני אמר משהו אחר והשיחה תתנדף לה חזרה לעולם הוירטואלי ממנה היא הגיעה.
ואם זה כבר קורה, ועברנו את שלב הצ׳יטוט באפליקציה. בואי חמודה, בואי נעבור לשלב הצ׳יטוט באפליקציה אחרת – הוואטסאפ, או אחיה הגדול – הפייסבוק.
מעטים הם הבחורים שקיבלו את מספר הטלפון שלך, אחרי שהרוויחו אותו ביושר כמובן – שיתקשרו. שיעזו לשמוע את קולך. וגם את, את לא ששה לדבר יותר מידיי. הרי את יודעת שזה יהיה אינסטנט.
את יודעת שתצאו לדייט או שניים, לפעמים זה ייגמר שם. לפעמים זה יימשך עוד קצת מעבר.
לפעמים זה יימשך חודשיים. אבל בפנים את יודעת שהוא לא יחזיק. הוא לא החזיק, ועכשיו הוא כבר לא זוכר איך מרגישות כפות הידיים שלך על הזיפים שלו, למרות שנתת לו את הלב שלך כי הוא נתן לך מברשת שיניים שתעמוד לצד שלו בכוס פלסטיק ליד הכיור. וכבר קצת נמאס לכתוב עליו, על אותו בחור. הוא כבר לא מרטיט לך את הלב ואת כבר לא חושבת עליו לפניי השינה או כשאת קמה בבוקר. הוא חזר לעולם הווירטואלי ממנו הגיע. ממש כמה רחובות לידך.
ולפעמים העולם הוירטואלי הזה מתערבב קצת עם המציאות. עם אנשים בשר ודם. לפעמים גם הם בעלי שיער בלונדיני ארוך. ממש כמו לפניי כמה שנים כשהיית בתיכון. והם ייגשו אלייך וידברו איתך ויישמעו את הקול שלך. ויבקשו בביישנות את המספר כי את מוצאת חן בעיניהם, ולא רק התמונה שלך מוצאת חן בעיניהם.
והם גם יתקשרו ותהיה שיחה, ויהיה קצת מביך בהתחלה, אבל משהו בבטן יתערבב לך, ותלכי חצי יום עם חיוך מטופש על הפנים ואז תצאו לדייט או שניים, לפעמים זה ייגמר שם. לפעמים זה יימשך עוד קצת מעבר.
//נועה רוטשטיין