המונדיאל פה, בעצם, הוא תמיד פה. מונדיאל זה פשוט שיבוש של המילה עולם בצרפתית/ספרדית. ורק בארץ, בערך באמצע שנות השמונים, לא היה לאף אחד כוח להמשיך להגיד: "גביע העולם בכדורגל" אז קיצרנו. עולם.
לכל מי שחושש, אני לא הולך לסכם כאן את קורות המונדיאל עד כה. אני רק הולך לסכם את כל המונדיאלים, לפחות את אלו שחוויתי. הסיבה למאורע המיוחד: זוהי אליפות העולם הראשונה שאני צופה בה ביחד עם הבן שלי. סיבה מספיק טובה.
בשלושת החודשים האחרונים הגמד הגדול נדבק לכדורגל כמו שפירורי לחם נדבקים לשניצל. אפשר לתאר זאת כטראנס של כדורגל. זה התחיל מטירוף עם סיום העונה של ליברפול ועבר לציפייה מורטת עצבים למונדיאל, כולל שלב השאלה היומית: "אבא, עוד כמה ימים מתחיל?"
אחר כך יותר קל לענות על שאלות
ולא רק זה, הילד לא מצליח ללכת בלי כדור צמוד לרגל, משחק רק משחק אחד באייפון של אמא ומשתטח על השטיח לעצירה של אלפי בעיטות דמיוניות. את רובן המוחלט הוא כמובן מצליח לעצור.
אז הנה סקירה קצרה של איך אני זוכר את אליפויות העבר:
ארגנטינה 78'
לא זוכר, הייתי בן חצי שנה.
ספרד 82'
אני בגיל של תמר, פחות או יותר, ממרחק השנים אני רק יכול להגיד שזו האליפות בה התחילה האהבה הגדולה שלי לכדורגל. סתם, לא זוכר כלום. עבור.
מקסיקו 86'
מתחיל לחזור אליי, שידורים ישירים, אווירה של כדורגל, מרשים לי לראות משחקים מאוחר בלילה. אני נכנס לאטרף ובניגוד לכל שאר הילדים בני התשע שבסביבה לא יכול לסבול את מראדונה, בגלל מה שעשה לאנגליה. עד היום.
רגע זכור: ארגנטינה מנצחת את גרמניה המערבית בגמר, נבחרת גרמניה משחקת בחולצות ירוקות, זה מטריד אותי עד היום.
איטליה 90'
אני כבר חזק בכדורגל, בלומפילד, הפועל, כשרון רציני במגרש החניה של הבניין. המונדיאל גרוע, אבל זה לא ממש משנה לי.
שחקן זכור: טוטו סקילאצ'י, ההוכחה שגם שחקן עם לוק של אינסטלטור יכול להפוך לכוכב לרגע.
ארה"ב 94'
אני תיכוניסט, קם לראות משחקים בלילה, מבריז מהלימודים ביום. (אמא, אם את קוראת: באמת לא הרגשתי טוב בין ה-22 ל-26 ליוני, נשבע). אנגליה בכלל לא שם, אני עם הולנד, עפים ברבע מול האלופה שבדרך, כדורגל לא משהו, גמר בפנדלים.
תהיה שנשארה: דניס ברגקאמפ, שחקן ובעל פחד קמאי מטיסות מגיע למונדיאל. טיסה בכפיה או שייט?
טוטו סקילאצ'י, ואין סתימות בצנרת. (תמונה: ויקיפדיה)
צרפת 98'
קו לבנון, גזרה מערבית. אני ממש מתחנף לאנשי המבצעים על בסיס יומי, זה עוזר לי לראות כמה משחקים. את הגמר ראיתי ישוב על מיטת קומותיים צבאית מברזל, עם עוד בערך 50 איש בחדר. צרפת לוקחת, אליפות ראשונה שאני לא ממש מחובר ומעודכן. עוד תשעה חודשים למנאייק.
יפן/דרום קוריאה 2002
מונדיאל ראשון שמשודר רובו בשעות היום. לא יישכחו התמרונים שנעשו בעבודה על מנת לצפות במשחקים, בין אם באחד המשרדים ובין אם בהברזות באמצע היום ושיחות עם הבוס מגובות ברעשי רקע מוכנים מראש במירס המקולל. סביר להניח שהוא גם הבריז, מה שבטוח: הוא ידע שאני מחרטט.
תספורת זכורה: קו הביקיני שרונאלדו סידר, על הראש.
גרמניה 2006
מונדיאל החצר, הבית המיתולוגי, טלוויזיה שעברה דירה לגינה, מתחת לעץ וחברים שיוצאים ונכנסים מבלי להודיע. נוהל בית פתוח, כולל כלב חברותי וחתולה נאצית. לא עזר לה, גרמניה מפסידים בחצי.
דרום אפריקה 2010
יש תינוק בבית. משחק, הפסקת מוצץ, משחק, שטיפת בקבוקים, משחק, תינוק משתין על הרסיבר החדש שאבא קנה לעצמו.
עייפים אך עייפים, אך מרוצים.
ברזיל 2014
עוד לא סיכום, בערך אמצע. יש לי עם מי לראות משחקים. הדיונים הם בעיקר על צבעי חולצות ועל "בעד מי אנחנו?" ומספרים, מה יש לו ממספרי חולצות. אבל בזיכרון צילומי, הוא כבר אוכל אותי בלי מלח.
הולנד מביסה את ספרד, אולי אלופת העולם הנכנסת מול אלופת העולם היוצאת. אבא של תמר מנקר, מתקשה לשמור על עיניים פקוחות. תמר מעיר אותו בסוף, אבא, נגמר 1:5. זה שנרדם מול זה שהחזיק.
//מור שפיגל