כמה חודשים לפני גיל 30 אני אוכלת את כאפת העשור הידועה – איפה החיים שלי ולאן אני מתקדמת. איזה סוג של אדם אני רוצה להיות ומה באמת עושים כדי להגיע לשם.
אז נכון, קצת הזדקנתי. בעיקר במנטליות. פחות אלכוהול, פחות מסיבות, פחות לילות פרועים עם חברים אבל אני דווקא מרגישה שיש יותר איזון בחיים. אני מזכירה לעצמי לנשום ולהודות על מה שפעם היה כל כך ברור מאליו. לקבל את הפחות טוב עם הטוב ולנסות גם בגילי המתקדם לצאת מדפוסים ישנים שתקעו אותי במקום. אחד מהם הוא הרצון להיות אהובה ושייכת.
תמיד כשאני מכירה אנשים חדשים אני מנסה להיות הגרסה החמודה, המעניינת והמגניבה של עצמי. מנסה לגרום שיחבבו אותי בשנייה, לראות את החיוך המאשר. לפעמים אני תוהה אם כדאי לתת לאנשים קצת מסתורין, להכיר אותי בחלקים ולא לפענח אותי לגמרי בקריאה ראשונה. כי לרוב אנחנו ממש לא הגרסה הכי טובה של עצמנו. אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. מלאי ניגודים.
אני אוהבת סרטים מצויירים ומתרגשת בסרטים רומנטיים אבל מקללת בטירוף במשחקי כדורסל. אוהבת להיות ראשונה בהכל אבל בעצם הכי לייט בלומר. גדלתי בחולון אבל אני תל אביבית צפונית בלב. מתאמנת ומזיעה שעה בבוקר בפארק אבל מכורה למתוק, שונאת שאומרים לי מה לעשות ומחליטים בשבילי אבל מרגישה נוח במסגרות.
חלק מהשיפורים שאני מנסה לעשות בדרך להיות אני טובה יותר…או כמו שאומרים – להתבגר בחן. לנסות לשחרר כעסים ומתחים ולא להישאר תקועה בהם שעות וימים (ותאמינו לי, זה קשה), לנשום עמוק כמה שיותר, להשתדל להקשיב בלי לשפוט אחרים, וליהנות מהדרך והתהליך ולהפסיק לדמיין את הצורה הנכונה שבה הדברים צריכים לקרות.
מצד שני…זה די מבאס להתבגר שלא לומר להזדקן. קצת בא לי לחזור לגיל 24. החופש, החיים הסטודנטיאלים והאפשרות לעשות מה שאני רוצה בלי מגבלות. בלי לחשוב על חיפוש בן זוג והקמת משפחה, או לאן הקריירה שלי הולכת. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
כי האמת שאנחנו נהיים יותר ויותר בררניים עם השנים, מצמצמים עוד אפשרויות מהרשימה ויודעים שיש דברים שכבר לא נעשה. כשהייתי קטנה רציתי להיות זמרת ורופאת שיניים, שילוב מפתיע אין ספק. אחר כך הביטוי "כשאני אהיה גדולה" נהיה יותר ויותר אמיתי, יותר מלחיץ ופרקטי ופחות חולמני ומרגש. החלומות שלי התעדכנו כל תקופה מסויימת וגם כשהשגתי משהו שמאוד רציתי ידעתי שהוא בא על חשבון של אפשרויות אחרות. כמו נתיב שבחרת היישר לרחוב חד סיטרי.
נכון לעכשיו עדיין לא גייסתי לי חלומות חדשים. לא ספציפיים כמו שהיו לי פעם. עכשיו אני בעיקר חושבת על לטייל, לחוות, לאהוב ולהיות מאושרת. נשמע מאוד פשטני אבל אולי במהות צריך שיהיה פשוט. אולי במקום לרדוף אחרי הרשימת דברים שיש לנו לעשות צריך לאתגר את עצמנו להתפתח עם כל מה שיש לנו – משפחה, חברים, זוגיות ועבודה. ללמוד מהכל ומכולם. לנטרל חלק מהציניות שלנו ולסמוך יותר על אנשים. ובמילותיו של גנדי – להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם. הכי קיטש, הכי בנאלי והכי נכון. אם תצליחו לעשות זאת, ספרו לי איך.
יש "שיר" (נקרא לו כך) שיצא ב1997 וחביב עליי עד היום – wear sunscreen, שמלא בעצות לחיים טובים לדור שלנו, חלקן קיטשיות וחלקן אמיתיות ונוגעות ללב. אבל בכל גיל אני זוכרת, לא לשכוח לשים קרם הגנה.
//ענבל ששון