באמת שניסיתי, עצמתי חזק את העיניים ודמיינתי וראיתי לבן, הכול היה לבן, פרחים לבנים באגרטלים שקופים לצד מפיות קוקטייל לבנות על מפות רקומות ועוגת שכבות וניל ובלונים לבנים מעל הראש, וראיתי את עצמי צועדת לחופה בשמלה לבנה בונבוניירה עם איפור מנצנץ ותסרוקת נפוחה, באמת שראיתי, עד שראיתי מספיק, עד שמרוב לבן הייתי צריכה שוט של ג'וני שחור ושיר של בלאק סבאת בשביל להתעורר.
אני בטוחה שמה שהכי דופק אותנו בחיים זה כל מה שמספרים לנו, בעיניי המחלה המדבקת ביותר של בני האדם היא להתנהג ולחשוב על דרך חיים אידיאלית שמישהו המציא בשבילנו, שנועדנו לעבוד, להתחתן ולייצר צאצאים בדרך מסוימת בדיוק באותה מידה כמו שנולדנו לשתות, לאכול ולחרבן, אבל החור בעלילה הוא אחוז הגרושים, המובטלים, המחפשים את עצמם, הרווקים והחוזרים בשאלה.
אנחנו מתקיימים על זה תודעתית ונדמה לנו שאם נפסיק לחשוב ככה נפסיק להתקיים, זה טבוע בנו מהיסוד באותה מידה כמו שהכניסו לנו לראש מילדות שצבע כחול מתאים לבנים וורוד לבנות, זה נצור בתוכנו שמתישהו תהיה לנו קריירה ושמתישהו נתאהב ונתחתן ויהיו לנו ילדים, אבל אף אחד לא טורח להכין אותנו לחיפושים, לשאלות בדרך, לאפשרות שדברים עלולים להתגלגל אחרת.
הבעיה הגדולה ביותר בסיפור הזה היא התוצאה של נישואים מתוך מטרה, כשאנחנו מבלבלים בין אהבה למטרה אנחנו מאבדים את עצמנו, אני זוכרת תקופה שחייתי עם בן זוג מתוך התפשרות, הייתי כל כך שקועה בלדמיין את החיים שיכולים להיות לנו עד כדי אובדן העצמי, הפסקתי לחשוב עצמאית, חייתי את הזוגיות הזאת, נשמתי אותה, והפחד מלעזוב ולפרק את החבילה נבע מההרגל וההרגל גרם לי להאמין בסיפור הידוע על תבנית החיים האידיאלית, אפילו שבתוכי ידעתי שאנחנו לא מתאימים, המחשבה שעברנו כל כך הרבה יחד ניקרה בי וגרמה לי לחזור אליו שוב ושוב.
גם מבחינה מקצועית קשה לנו להסתכל על העתיד שלנו בלי הגדרות, בלי תואר אקדמאי, אבל אם נתבסס על עובדות בשטח נבין שאחוז מסוים של האוכלוסייה בונה לעצמו קריירה בלי קשר לתואר או לתואר שהוא למד, אנשים משקיעים שנים בלימודים ומוצאים את עצמם מחוסרי עבודה, לאו דווקא בגלל חוסר הביקוש אלא דווקא בגלל שהם מוצאים את עצמם מסיימים לימודים שהם התחילו רק בשביל לסיים וכך יורדים אחוזי המוטיבציה שלהם להתקדם בתחום, כי כשאתה אוהב משהו אתה תשבור קירות ומכשולים בעזרת הרצון שלך וכשלא יהיה לך מספיק רצון אתה לא תצא לחפש והדלתות לא יפתחו מעצמן.
אולי בעצם זה מה שחסר לנו יותר מהכול – מוטיבציה, אף אחד לא מלמד אותנו מוטיבציה, מלמדים אותנו איך לעבור מבחנים אבל לא מלמדים אותנו איך להגיב במידה וניכשל, מלמדים אותנו קרוא וכתוב אבל לא מלמדים אותנו להתעניין במה שמלמדים אותנו, מוטיבציה זה חלק מהותי בהתפתחות שלנו, בלעדי זה אנחנו שווי ערך לעלה נידף ברוח.
גם את האמונה שאנחנו יכולים להתמודד עם החיים לבד לא מלמדים אותנו, מילדות הבנות גדלות על סרטי דיסני שהאישה מיוצגת בהם כנסיכה כנועה שצריכה את האביר על הסוס הלבן בשביל להתקיים, הילדות מחכות לגיל מסוים בשביל להתחיל להתאפר ולנעול עקבים והבנים מתעסקים בכמה שיערות גדלו להם בבית השחי, הרבה התעסקות בלי תוכן, במקום ליצור מתוך עצמנו אנחנו אוספים ומעתיקים את כל מה שראינו מהורינו ומורינו ומכל סרט הוליוודי אפשרי עד שאנחנו נבלעים כי עושים לנו את כל ההכנות הנכונות על איך להתנהג ואיך להראות כדי להשיג את מטרותינו אבל אף אחד לא מלמד אותנו על זוגיות, על שיתוף, על התמודדות עם ביחד.
//דיאנה לויט