עמדתי בשוק מחנה יהודה וכשהחזאית התחייבה בשידור חי על סופה עם סיכוי לשלג בירושלים, קיוויתי שהשלג ינחת עכשיו בשבילי בדיוק מעליי. זה קרה. 24 שעות מאוחר יותר. כשהייתי בבית. בערד. אבל לרגע חזרתי לימים של בי"הס כשהתפללנו שיבטלו את הלימודים כתוצאה מאיזשהו כוח עליון ובדקנו כל דקה אם יש עדין שביתה, וחלמנו מה נעשה מחר ביום החופש ה"אסור". אולי זה השילוב של רעמים וברקים עם סיום תקופת חגים נוספת (חנוכה הפך ל"תקופת") טעונה במפגשים משפחתיים והחלטות שנה חדשה (כי לא מספיק שנעמוד בפני מה שלא עשינו השנה פעם אחת בראש השנה יש גם ראש שנה אזרחי) שגורמים לשאלות קיומיות לצוץ, ואולי פשוט לקחתי ללב ואני רוצה להתכרבל בתוך הרחם של הבית של פיסטוק.
לפני מעט מעל לשבועיים מדינה שלמה לקתה בנוסטלגיה. קיבלנו מפגש פנים אל פנים עם הילדות שלנו ועם הילד שגדלנו להיות. אולי זה לא מה שציפינו. אולי עדיף להעריך את מה שיש עכשיו לפני שלא יהיה כבר. סופסוף משהו הצליח לטלטל אותנו והוא אשכרה עם ערך מוסף, כזה שאנחנו גאים לקחת חלק ממנו איתנו בלב.
אצל כולנו נושא הילדות רגיש. אצלי, בעיקר זכורים שמות "כינוי" כמו צ'יוואווה (כביטוי לעיניי הענקיות) טיפ-טיפונת (כרמז לגובהי הלא רם) והחביב עליי – "פנים פצצה וגוף אחרי הפצצה". אכן מילים כדורבנות. כל עניין המיקום על הסקאלה החברתית כילד הרי נעוץ במהירות התפיסה שלך באיזה כלי נכון להשתמש כדי לשרוד. אז אני גיליתי את הציניות, המוסיקה, הבמה וגם את הטריק "תפסי חבר ששנתיים מעליך". ואכן באמצעות הבמה ובחור בשם קוד "יואב", מצאתי את דרכי ועם השנים אפילו תיעלתי את זה לכדי מקצוע שימשיך לשפוט אותי על פי קריטריונים לא הגיוניים עד סוף חיי. אין ספק, מהפך…
אבא שלי דאג תמיד לחנך אותי על אבות ואמהות המזון של המוסיקה והקולנוע. בדיוק בגלל זה אני עושה על הבוקר את אותם הדברים אבל לאט, שתיתי שוקו עד שקיבלתי רגישות ללקטוז כי אולי אפגוש אדון שוקו שהולך לבקר חבר שלו אדון שוקו אחר, וחלמתי שתהיה לי חבורה כמו "לול" ושיקראו לי "שבלול". לכן כששמעתי על מותו בטרם עת של אריק איינשטיין ז"ל ירדה לי דמעה ועוד דמעה וחשתי לחץ בחזה. ואז עם הודעת פטירתו של ספי ריבלין ז"ל כבר בכלל…מבלי שידעתם אתם גידלתם אותי, את כולנו. נכון שזה דרכו של העולם ונכון שהשארתם חותם ענק ומורשת שאין לתארה במילים ו…לא יודעת, כנראה שאני מחפשת איך להגיד להתראות ותודה.
צילום: אלונה אינשטיין.
זה כאילו קיבלנו כולנו איזו בדיקת מציאות, כזו שלא קשורה לריאליטי. היו אינסוף דיונים בין ה"תרבותי" של אז למה ש"הפכנו" היום ומה טוב ומה רע ואם יש דרך חזרה. אני חושבת שקשה לבחון ממרחק זמן כה קצר, ורק בעוד 50 שנים פלוס מינוס נוכל לדעת אם אנחנו אט אט משחיתים את עצמנו מרצון או הולכים עם רוח התקופה, אבל כרגע אני פשוט אסירת תודה שאני יכולה למצוא ביוטיוב כמעט כל פיסת זיכרון משני ענקי תרבות שעזבו אותנו.
אז אולי לא ירד עלינו שלג אבל היה שבת בבוקר, יום יפה, אני שתיתי עוד כוס קפה והוא קרא המון עיתון ואם אהיה ילדה טובה, הוא יתן לי…בלון.
שבוע טוב.
//מירב פלדמן