חם, מתחת לשלוש שמיכות, גם המזגן עובד, הזרוע שלו סביבי. חם עד מחנק. אני מחלצת את הרגליים שלי שכלואות בין שלו. ומורידה מעליי את השמיכות. צינה עוטפת אותי.
אני מניחה את כפות הרגליים על המרצפות הקפואות, נקרעת בין הדחף לקום לדחף של להישאר בין השמיכות.
אני מתרוממת מהמיטה, הוא עדיין ישן, הולכת למטבח, מרגישה את הרצפה הקרה כנגד הרגליים שלי.
לוקחת מהכיסא קפוצ'ון חום שלו, נכנסת לתוכו. הוא ספוג בריח שלו. מדליקה את הקומקום, בינתיים מתיישבת על הספה. כשהקומקום שורק אני קמה מכינה כוס קפה לעצמי ועוד כוס תה. בזהירות אני חוזרת איתן לחדר, מניחה על השולחן. פושטת את הקפוצ'ון. מתיישבת לידו.
תחילה אני מלטפת אותו ואחר כך רוכנת ומנשקת אותו על הלחי. הוא פותח עיניים.
"התה מתקרר", אני מחייכת. הא מתיישב, עדיין בין השמיכות. שותה מהתה. אני יושבת לידו עם הקפה והוא כורך את זרועו הפנויה סביבי.
הוא מחייך אליי, ואני אליו.
אני צוללת בעיניים הכחולות האלה, שמביטות בי וגם עכשיו עדיין גורמות לאדמומית קלה להתפשט לי על הלחיים.
כשאני מסיטה מבט הוא מחייך.
כשאנחנו מסיימים לשתות אני לוקחת ממנו את הכוס, מתכוונת לקום למטבח הוא תופס אותי במותניים מחבק, מניח את הכוסות על הרצפה במרחק מה מאיתנו.
מוצאת את עצמי בין זרועותיו. רוצה שנהפוך לגוף אחד, להיטמע בתוכו.
הוא לוחש לי באוזן את כל מה שהוא רוצה שנעשה. הנשימה שלו על עורפי מצמררת אותי.
הייתי יכולה לשבת ככה לנצח. להרגיש את זרועותיו סביבי. את לחישתו ואת שפתיו ליד צווארי.
אני נושמת עמוק, הבטן שלי מתכווצת למגעו, כל השרירים מתכווצים לשנייה. הוא מרגיש את זה. אני יודעת שהוא מחייך. בולעת את הרוק, נצמדת אליו עוד יותר, הוא מהדק את ידיו סביבי ורוכן שוב לצווארי
חם, אני מתכסה בסדין בלבד, הוא עטוף בשלוש שמיכות, גבו אליי, המזגן פועל. אני קמה במהירות, מוחה את שבילי הדמעות על לחיי אוספת את הדברים שלי לתוך התיק שהבאתי איתי.
הוא מסתובב אליי,
"זה לא חייב להיגמר ככה".
"אני יודעת".
כל כך פשוט להיכנס חזרה מתחת לשמיכות, למקום המוגן בין הזרועות שלו. מכורה אליו ולריח שלו. תמיד חוזרת לא משנה איך הוא מתנהג אליי.
עם זאת אני יודעת שאני חייבת לעזוב. כי אני יודעת שמגיע לי יחס יותר טוב. מישהו שגם כשהוא עצבני לא יוציא את זה עליי, מישהו שיבין שהוא עבר את הגבול בעקיצות שלו, מישהו שלא יחשוב על מישהי אחרת בזמן שהוא איתי. שלא ינשק מישהי אחרת. מישהו שהוא איתי יהיה רק איתי. מישהו שיקשיב לי.
אני סוגרת את הדלת מאחוריי. המזוודה כבדה ויש לי דמעות בעיניים.
הוא לא קם לנסות לעצור אותי מלעזוב, הוא לא ביקש סליחה, הוא לא אמר שהוא רוצה שנמשיך, הוא נשאר בבועה והרחיק אותי מעליו. משאיר לי להגיד את המילים הקשות. משאיר לי את החלק של הפרידה. עדיין מנסה לשמור על תדמית הילד הטוב.
אני עולה על האוטובוס מסתכלת בפעם האחרונה על המקום שיכולתי לקרוא לו בית.
צילום: עופר אשל.
חם, אני מביטה בשמש בחלון, מורידה מעליי את הסדין. מתלבשת, יורדת לסלון. מכינה לעצמי קפה. בהחלטה של רגע אני שולפת את הפלאפון ויורדת בספר טלפונים. מגיעה לשם שלו ומוחקת.
אני יודעת שאם אני אתחרט זו לא בעיה המספר שלו כתוב לי בכל כך הרבה מקומות. אני לא רוצה להתחרט.
אני עוטה על עצמי חיוך. אני זקוקה לחיבוק, בהיעדר מי שיתן אחד. אני מחבקת את עצמי, זה מחמם מספיק. עכשיו אני יודעת מה אני רוצה.
// יסמין רמון