חתונה וזה

תמיד השתוקקתי לנערה שבדמה זורמות מילים. אני שוכח פרצופים ושמות, אבל איני שוכח מילים. חיפשתי וחיפשתי מישהי מוזרה כזאת.

ואז ערב קודר אחד מצאתי.

הייתה זו שנה שבה כל חיי פורמטו. מצאתי את עצמי לבדי: מרוקן, אך נחוש; מלא חרטה, אך שוקק חיים. תרתי אחר הנערה שמדממת מילים, והימים חלפו בעצלתיים.

ואז, אחרי שאספתי את החלקים שבי שיכולים לכתוב, מצאתי את עצמי בדרך-לא-דרך במה וזה. את מה וזה מצאתי דרך אחת פולי טובמן. נפש אצילה ויפה. פולי קראה יותר ספרים משאי פעם אצליח לקרוא, ואני מתיימר להיות איש של מילה וספר. על פועלה ותפקידה בתחייה שחוויתי אכיר לה תמיד תודה.

ימים ולילות רוויי אלכוהול וחרטות הצטברו והצטמקו והציקו והציפו, ואז, בשקט, נוכחתי

בפנים נעימות ועדינות בצד שמאל. למעלה.

היא שלטה בשפה. היא שלטה בה היטב. ראיתי איך היא טומנת מילים במומחיות טהורה בסוגריים מרובעים ומפסקת בידיים עדינות וכותבת על ארמונות קטנים בחול

בזמן שכולם כתבו על דייטים כושלים ועל מיזמים ועל האמריקות שהם כבשו ועל ההם וההן שעזבו –

אז היא שלטה בשפה ואני חמדתי עוד.

אז נפגשנו ועשיתי כל טעות אפשרית, ודחיתי את זה עוד ועוד ופטרתי לא פעם ולא פעמיים:

"המציאות אכזרית מדי מכדי להתיר את קיומה של אחת כזאת".

אך היא הגדילה להתעלם והמשיכה ממושכות למשוך ולמשוך

ואני המשכתי לענות באותם רגעים נדירים שבהם

הצער נדם והותיר מקום לאושר להקיץ משנתו העיקשת

ואז היה עוד ממנה, ועוד ממנה,

ואז כבר לא רציתי שיהיה שום דבר אחר חוץ ממנה,

ואז בקרים בלעדיה הפכו למרים, קרים ובודדים.

ואז רציתי עוד, ועוד, ועוד

והנה,

יש כבר שמות חיבה ויש כבר טבעת שעברה בירושה:

נשים צעירות ענדו, מבוגרות יותר הסירו, ואז גדלו, ילדו, הזדקנו וסרו אל אימותיהן.

ועכשיו אותה פיסת מתכת שנכרכה סביב האישה היקרה לי מכל

נכרכת סביב אצבע של מישהי יקרה מכל אחרת (היא קצת גדולה עליה, אבל אין לי לב להכניס בה שינוי).

אני מנשק את האצבע הרבה. היא לפעמים מקנאת וחוששת שאני שונא את היד השנייה.

סתיו,

את קנית את לבי עם המון סגולות ותכונות. כן, את יפה וחכמה ושובבה ונאמנה וטובת-לב ויש לך דמיון שובה וכישורים אמיתיים. את תלתל קטן, מוכשר ויפה,

אבל מה ששדד ממני את היכולת להתעלם ממך, והפך את הקשר המיוחד שלנו לבלתי-נמנע, הוא

המילים שלך, הכתיבה שלך, השפה שלך.

את בוחרת כל מילה בקפידה, בלהט. כשאת בונה משפטים ופסקאות, את עושה זאת במעין זעם אצור או תשוקה בלתי-נשלטת להנהיר; תשוקה שאני רואה כתכונה הנעלה ביותר שניתן לשייך לבן-אנוש.

You have seen me and I have seen you at our worst. What I saw did not frighten, disgust or deter me and I pray the same could be said of you. At your worst, you are better than I could ever imagine or hope for; at your best, you are a shining light of hope and joy.

I do not trust the words "love", "care" and "fidelity" to do justice to what I know in my heart are much deeper emotions and concepts when applied to you.

Henceforth you will always be "the Woman", and one eye shall always be cast upon you, and one hand shall always contrive against all who bear you ill-will.

I extent my hand in peace.

Take it, and never let go.

// שי אורבך