הפשע המושלם

נפגשנו במקרה, אני והבחורה הקסומה שאוהבת מילים. אחרי חיבוק גדול היא שאלה בחיוך איך החיים, ואני עניתי שתלוי באיזה תחום אבל בגדול- הם יפים. היא אמרה שהרבה זמן לא כתבתי, ואני התרגשתי מזה שהיא שמה לב, והרגשתי גם את הצער על המילים שאני לא יכולה לכתוב.

~

כי טוב לי. עברי כתב שברגעים שטוב לו הוא לא יכול לכתוב –אבל  אני יכולה לכתוב, יכולה ולא רוצה. רוצה ולא יכולה. כתבתי פעם שאנשים לא מגיבים טוב לאושר מוגזם, והיום אני יודעת שכבר אז צדקתי. יש לי רגעים שאני מרגישה מוצפת מרוב טוּב, הלב עולה על גדותיו, אבל בניגוד לזמנים שבהם אני בשפל, אני לא יכולה לבקש מחברה אוזן קשבת כדי לפרוק עליה את המטען הכבד, עם כל החיוכים האלה. זה לא מתיישב טוב בגרון, כל המתיקות הזאת. מזג האוויר מספיק דביק גם בלעדיי.

אבל אני מאושרת וטוב לי, ולפעמים אני רוצה לצעוק את זה לעולם אבל אז אני מבינה שהקסם יפוג ויפוצץ את הבועה הקטנה והשמחה שלי, כי חלק מהתחושה המשכרת הזו, חלק מהסוד, הוא להשאיר את החמצן הדליל כמו אוויר פסגות בתוך הבועה ולא לפוצץ אותה. להשאיר אותו פרטי ושלי, כי אם יהיו עיניים שיסתכלו לי פנימה ויחטטו לי באושר, אז הוא כבר יהיה נחלת הכלל וזה יעכיר את הצלילות הזו, וישאיר טביעות אצבעות כמו על שולחן דביק שמישהו שכח לנקות.

חוץ מזה שעם כל המילים והמשפטים שמציפים אותי, האושר הוא בכל זאת לא כָּתִיב. קשה לכתוב עליו כמו שקשה לדבר אותו. לעצב יש אינסוף מילים וביטויים, מרגשים וקורעי לב ומעוררי הזדהות. לעצב כולם יכולים להתחבר, כי החיים של אף אחד אף פעם לא ~תמיד~ שמחים. הצער בונה קיר לבנים עם מילים ומדביק אותן בכבדות זו לזו*, ולכל אחד תמיד יש קצת צער.

והאושר, הוא נשאר קטן בצד, קטן וביישן. האושר הוא כזה שלא נעים לו כי אולי למישהו אחר קצת רע, ומי אני שאבוא ואנפנף בו. הוא נשמר לרגעים נדירים שבהם הכל פשוט טוב, וקשה מאוד לשתף אותו, מעבר לאמירה כללית של "אני מאושרת".

~

היא אמרה שמזמן לא כתבתי, ואני אמרתי לה שאני לא יכולה כי לכתוב זה אומר לחשוף יותר מדיי, יותר ממה שאני מוכנה או יכולה. היא חייכה ואמרה- לא זו מהות הכתיבה? המוכנות הזו לחשוף את הכל?

וחשבתי על זה שכן, אבל לא לעיני כולם, כי בכל זאת. אז אני כותבת פסקאות קטנות של מתיקות, מנות מדודות שניתנות לעיכול, ומשחררת אותן לעולם מצומצם של תמונות בשחור ולבן עם כותרת שרק אני מבינה שמאגדת את כל המילים האלה לכדי סיפור שהוא המסע הפרטי שלי אל האושר.

mywalkonthewildside#

~

לפני כמה ימים חלמתי על סבא. הייתי באירוע והוא היה שם, וכל הזמן פחדתי שאני אסתובב והוא יעלם לי, אז כל הזמן נשארתי קרוב ובטווח ראיה לנקודה שבה הוא היה. לקראת הסוף, מישהי קראה לי החוצה, ובזמן שהקשבתי למה שהיא ביקשה בחצי אוזן נבהלתי ופחדתי שכשאחזור הוא כבר ילך, אז רצתי פנימה בבהלה, והוא עדיין היה שם, אורז את חפציו. ניגשתי אליו וביקשתי ממנו חיבוק. הוא חיבק אותי, ולחש לי שהכל יהיה בסדר. מתוך שינה הרגשתי את הלב שלי מאיץ ודופק בפראות, והעיניים העצומות שלי הרטיבו את הכרית. התעוררתי מרוגשת, והרגשתי את החיבוק הזה שמצמיד אותי אליו חזק. הצטנפתי לתוך החיבוק הזה, חייכתי מבין הדמעות, ולחשתי לסבא בלב- סבא, הכל כבר טוב. כל כך טוב.
יותר טוב מזה, נשתגע.

*(שירה פריגת)

//אפרת בשרי