אני טובה בלתת עצות. אני שומעת סיפור, מבינה סיטואציה ויודעת בדיוק מה להגיד כדי שזה יתקדם לכיוון הרצוי. אני יכולה לערוך תסריט, לתת עליו דעה כנה ופרודוקטיבית ולעזור לכותב להפוך את זה ליצירה יותר טובה, אבל לכתוב תסריט שלם? פחחח. אני טובה בלתת עצות מהצד, אבל אני גרועה בלהקשיב להם. למה כל כך קל לי להסתכל מהצד ולהציע את ההחלטה הנכונה, אבל כשזה נוגע אליי אני תמיד לוקחת את ההחלטות הלא נכונות, עושה את הדברים הלא נכונים עם האנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון? למה אני לא יכולה לתת לעצמי מידי פעם איזו עצה טובה או שתיים?
אולי זה בלתי אפשרי? אולי אנחנו נמצאים כל כך עמוק בתוך התחת של עצמינו שאנחנו לא מסוגלים להסתכל על החיים שלנו בצורה אובייקטיבית. ואולי כשזה נוגע לאחר זה פשוט יותר נוח, זה רחוק, זה לא יכול להשפיע עליי לכן אני יכולה להסתכל על זה בצורה הכי הגיונית, להבין את המצב ולדעת מה בדיוק צריך לעשות. אני כל כך חכמה, אבל לאחרים בלבד. חברה תהייה שבורת לב על בחור שמתייחס אליה מגעיל ובוודאות לא מעוניין במשהו רציני. אני אצעק עליה שמגיע לה יותר טוב, מישהו שיעריך ויעריץ אותה וייתן לה להרגיש הכי טוב בעולם. אבל כשלי זה קורה אני לא מבינה מה לא בסדר אצלי. זה חייב להיות הרי אצלי. ראש בתחת .
יש לי למשל מלא חרדות. מאחורי הקוליות והרוגע שאני משדרת, הם שם, חבויים. חרדות על עצמי, על החיים, על משמעות הקיום, על העולם, על המדינה, על אהבה. יש לי חרדות נטישה וחרדות קיומיות, ואין לי מושג איך להתמודד אתם. אבל אם חברה תבוא אליי עם אחת החרדות הללו, מיד הייתי יודעת מה לומר לה. הייתי אומרת לה מה לעשות כדי לצאת מזה, מושכת אותה מזה בכוח ואומרת לה שהחרדות הללו נמצאים רק בראש שלה, והם לא צריכים להשפיע עליה ככה. זה כמו במדיטציה שאומרים להסתכל על המחשבה שמגיעה ופשוט לתת לה לחלוף, לא להתעמק בה או לתת לה מקום בראש. ככה תעשי עם החרדות. אז למה אני לא מצליחה בעצמי?
למה אני לא מסוגלת לראות את הדברים כמו שהם ולפעול בהתאם, כמו שאני אומרת לאחרים לעשות? לפעמים אני רוצה לצאת מהגוף שלי ולצעוק על עצמי מהצד, להכניס לראשי קצת הגיון. כתיבה זו סוג של חוויה כזו. אני כותבת, על מה שאני מרגישה או חווה, חוזרת לזה אחרי כמה ימים כאילו מישהו אחר כתב, ומנסה להבין על מה אני לעזאזל מדברת. לפעמים אני מסכימה עם עצמי אך לרוב אני משנה את מה שכתבתי למה שהייתי אומרת לאדם אחר. ועדיין, אצלי זה פשוט לא נקלט.
אני חושבת ומנתחת יותר מידי, אני חושבת על מה היה ועל כל מה שיכול להיות, אני חושבת על כל הדברים הרעים שיכולים לקרות, על כל הדרכים בהם אני יכולה לפשל ולעשות את הדבר הלא נכון עם האנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, כמו שאני תמיד עושה. אני חייבת להפסיק לחשוב כל כך הרבה ולתת למחשבות ולחרדות לחלוף, לצחוק להם בפרצוף ולא להיכנע להם, כי כמו שהבודהא אמר, מה שאנחנו חושבים זה מה שאנחנו הופכים להיות, ואני יודעת שאם אמשיך לחפור על כל החרדות הללו שיש לי בראש, בסופו של דבר הן כנראה יגשימו את עצמן.
אני יודעת לכתוב הכול על הנייר וכשאני כותבת, זה נשמע הגיוני. אני מבינה על מה אני מדברת, אני אפילו מסכימה עם עצמי, אבל אני, בחיים שלי, עדיין לא מצליחה ליישם. אני יודעת לתת עצות ולעזור לאחרים לצאת ממצבים קשים עם עצמם או אחרים אבל בעצמי לא יודעת איך. אני אוציא חברות מדיכאון, אני אעזור להן להעביר את החרדות, אני אתן להן את העצה של חייהן, ואני לעצמי? אני ממשיכה ללכת יחפה.
//נטלי להב