כשאתעורר, אתה לא תהיה כאן לצידי, המיטה תישאר קרה בצד ששמור לך. הבוקר יתחיל לו בשתיקה ובריטואל קבוע, קומקום מהביל שמימיו ממתינים להפוך לקפאין, כוס אחת על השיש שממתינה לבת זוגה המתעכבת בארון הספלים, מונחת הפוכה ללא בעלים שידרשו בשירותיה מדי בוקר. זוגיות בין אדם לכוס הקפה שלו. אני מריץ את השיחה הזו בראש כל כך הרבה פעמים.
מגרש חנייה על דרך עפר, צוק מעל הים. אנחנו יושבים במכונית, אתה מסתכל עליי במבט החודר שלך, העיניים שלך משדרות טוב לב בכל מאודן. התת מודע שלך יוצא לחפש את התת מודע שלי דרך העיניים הכהות והחודרות שלך. אתה יושב לצידי, החלונות והגג פתוחים לרווחה והרוח מהים מלטפת את העור הנעים שלך, זוכה לכמה רגעים של חסד שאני כבר לא אזכה להם. אתה מחייך אליי, ושנינו שותקים, על הלשון שלי יש מטען כבד שרק מחכה לצאת החוצה. מילים ועוד מילים. אני אוהב אותך, רוצה לומר, אבל שותק.
שקנאים, חסידות, ושאר הציפורים על המזח של המרינה. אתה כל כך קרוב, ובו בזמן גם כל כך רחוק. מרחק נגיעה, במקום שנמצא אלף שנות אור ממני. הקרבה שלך אליי כל כך נחוצה לי, כמו אוויר לנשימה, ובו זמנית גם המרחק ממך שמאפשר לדברים להכנס במקום שבו אתה אמור להיות בו. אור של אחרי הצהריים, אתה מחייך אליי וצוחק. יום אחד, בעוד הרבה שנים, כשמישהו יתסרט את הרגע הזה, בוודאי ישתול בו צלילי רקע בגוון פסנתר, תום שרק רגש טהור ותמים יכול לו. הלב שלי יוצא אליך, במבט, בכמיהה האינסופית אליך, בכל תא ותא בגוף שעתידים להפוך לטקסט כואב מאין כמותו. כל קול שבעולם קורא לך לאמץ את לבי, מלבד קולי שלי.
אני נשען על המעקה המתנדנד שעל גג הבניין שלי, ואתה בחיקי, מתאחדים לכדי חיבוק ונשיקה שלא יקרו לעולם, מחווה לקודמיהם שנצטברו לאורך השנים. לא אכפת לנו אם הקיר הנמוך שמפריד בינינו לבין צניחה של ארבע קומות מטה יקרוס פתאום וימשוך אותנו ביחד איתו, כמה שניות וסוף אחד משותף על אחת מבין המדרכות המטונפות של תל אביב. הריח שלך ממסטל אותי מעצם קיומו, ושיחת חולין בינינו שדווקא כן מתרחשת, אבל עלולה שלא להתרחש שוב לעולם.
, זו רק הנוכחות שלך שלא השאירה מקום לאחרים שיכנסו למשבצת הזו, והשאירה אותי להתעורר לבד בבוקר, זה שמרוב אהבה שותק.
זוג כפכפים אחד מונח בכניסה לחדר השינה, מסודר לפי המרצפות המשובצות של הדירה הישנה, ושום זוג אחר לא נראה באופק, מונח או זרוק על גבי כפכפי הרווקות שלי. כל זוגות הנעליים שברחבי הדירה הם במידה ארבעים ושבע. כל זוגות המכנסיים במידה ארבעים ושתיים, או ארבעים וארבע כשאני מפסיק לשקר לעצמי. מגבת אחת על מתלה המגבות, רטובה אחרי מקלחת הבוקר, מברשת שיניים אחת, וכוס קפה אחת שממתינה לי על השיש.
בדירה אחרת בתל אביב יש שתי מברשות שיניים, שתי מגבות, ושני ספלים.
// יובל אורן