טייק 1.
הודו, שבע או שמונה שנים אחורה, אי שם בערבות רג'אסטן.
מסיבה מאולתרת בגסטהאוס, שלושה ג'ויינטים, שני באנג לאסי, אחת אני. טוב, לגמרי המצאתי את היחס הזה כרגע, אבל רק רציתי להבהיר שהייתי מעושנת. או לפחות אולי. או בטוח.
בכל מקרה, העין שלי תפסה אותם מרחוק. שני בחורים, בעלי מראה אירופאי, מבטא זר וחיוכים נבוכים, בדיוק כמו שאני אוהבת. ניסיתי לבדוק את המצב עם העיניים אבל תמיד הייתי חלשה בזה. לא הבנתי אם החיוכים מופנים אלי, והיה נדמה לי שכן, אבל מה אני יודעת, לפעמים יש לי דמיון עשיר.
אני לא בטוחה אם אלו היו הסמים או אולי סתם הרגשת השחרור ההודית אבל החלטתי שהגיע הזמן, החלטתי להתחיל.
למען האמת התחלתי עם שניים. לא הצלחתי להחליט מי יותר חמוד אז הלכתי על כל הקופה.
זה התחיל טוב. קצת בדיחות, קצת גישושים, גיליתי שמדובר בבחורים גרמנים ושהם בערך במסלול שלי ואז הם שאלו מאיפה אני. סיפרתי שאני מישראל.
בתגובה אחד הבחורים סיפר בהתרגשות על הטיול שלו בארץ כנער ואיך הוא פגש כאן נוער גאה, בדיוק כמוהו.
כן, הם היו זוג. ולא, לא שמתי לב.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי.
וזה המקום להודות, רק בגיל 25 התחלתי בפעם הראשונה עם בחור.
וזה לא נגמר טוב.
טייק 2.
שוב בארץ. התגעגעתי אלייך תל אביב.
יוצאת עם חברה לבר, היא פוגשת שם את האח של האקס. שיחת נימוסין קצרה ואנחנו הולכות לשבת. לקראת סוף הערב היא טוענת בביטחון שאותו אח לא הפסיק להסתכל עלי. אני מסתכלת לכיוונו ווואלה, הוא חמוד. והוא גם מסתכל בחזרה.
אני לא מעיזה לעשות צעד בכיוון אז החברה מנדבת לי את שם הפייסבוק שלו ומציעה לכתוב לו. יום אחרי אני מנסחת משהו קצר ושנון, מתלבטת כמה שניות ולוחצת על SEND. אחרי כמה ימים אני מקבלת תשובה – הוא לא זוכר מי אני ובכל מקרה יש לו בכלל חברה. אבל אני נראית חמודה.
תודה.
שוב נפלתי.
טייק 3,4,5,6.
משם זה רק הדרדר. בכל פעם שניסיתי להתחיל עם בחור, נפלתי. פעם הוא שאל אם אצלי או אצלו, פעם אחרת נרדמתי תוך כדי שיחה. פעם הוא הוציא אותי קטנה קטנה ובניסיון אחר הוא פשוט נעלם. והייתה גם את הפעם ההיא שהוא אמר לי לא תודה, אבל אולי אני יכולה להכיר לו את החברה. וגם אני בעצמי איבדתי בכל פעם מחדש את כוח הדיבור, כאילו כל הכוחות שהיו לי בגוף הלכו על האומץ לנסות.
אני מודה, לא ניסיתי את זה הרבה פעמים, אבל כשכבר העזתי ושכנעתי את עצמי שלא אכפת לי ושזאת רק חוויה, נכשלתי.
אז כן, אני יודעת מה תגידו. לא ניסיתי מספיק, צריך ליפול הרבה פעמים בדרך. "אחד מעשרה, זה מצליח" אומרים, ואני ניסיתי רק תשעה.
אבל סליחה, זה קשה! חשבתי שלבנות זה אמור להיות הרבה יותר קל! (כן, שובינזם בקהל).
חשבתי שאני רק צריכה לגשת ואתם תתאהבו באומץ שלי ובספונטניות ובזה שאני די מדהימה באופן כללי.
לא אה?
אז לפחות עד הגבר הבא אני סיימתי.
לא מתחילה יותר עם גברים.
מקווה שאתם תתחילו איתי.
או לפחות שתהיו הגבר העשירי.
//נעמה גל