קיבוץ תל אביב

לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה במאקו אודות השכונה בה גדלתי, שכונת רמות בירושלים.
אמנם אני לא כל כך אוהב את הכותרת החצי דמגוגית והפרובוקטיבית, אבל יש כמה אוכלוסיות במדינת ישראל שיזדהו אפילו מעט עם התחושה הזו ש'מישהו גר בבית שלהם' ושהם הפכו לזרים במקום בו גדלו.

שכונת רמות של ילדותי היתה שכונה נפלאה לגדול בה. היו בה ארבעה בתי ספר יסודיים חילוניים ועוד מספר דומה של בתי ספר דתיים, היה בה שבט אריאל של הצופים וסניף של בני עקיבא שחיו בשלום זה עם זה, ומעולם לא הרגשתי בה זרות כלשהי או שאני נדחק החוצה.
כחלק מתהליך שעבר על כמה וכמה שכונות בירושלים בשנות התשעים, התרבתה האוכלוסיה החרדית ברמות והרבה מאוד חילוניים נדחקו החוצה, למבשרת, לגבעת זאב, למודיעין, או כמו ההורים שלי – למכבים רעות.

לא הרבה קיים היום מאותה רמות של שנות התשעים. מעט מאוד חברים שלי, או יותר נכון – ההורים שלהם – עדיין גרים בשכונה. כמעט כולם עזבו. כמעט ואין שם יותר ילדים שהולכים לשחק במגרשי הכדורגל בימי שישי אחרי הצהריים, בנים ובנות ביחד, או בכלל מספיק ילדים חילוניים כדי לאכלס בית ספר חילוני ראוי. בתי הספר פיקר, יוני נתניהו, רמות ד' ויגאל אלון – כולם שייכים להיסטוריה שנמחקה.למרות שחמש עשרה שנה עברו מאז שאני כבר לא גר בירושלים – ועדיין כששואלים אותי מאיפה אני במקור – תמיד אענה – אני ירושלמי. בגאון. בגאווה.

רמות היתה מקום נפלא לגדול בו. מקום שדגל בפלורליזם והצליח להכיל בשלום את המגוון הבלתי אפשרי של הזרמים והאנשים שחיו בו, דתיים וחילוניים, חרדים, צברים, עולים חדשים. רמות היתה מיקרוקוסמוס למרקם העירוני העדין בירושלים.

ואני לא יכול שלא להיות גאה בה ובמה שהיתה, במה שהיינו. עצוב וגאה.

***

לכן אני לא יכול שלא להודות כל יום מחדש שהתמזל מזלי וכיום אני גר בשכונה שלא נופלת במאום מאותה מיתולוגיה של שנות השמונים והתשעים.
בחמש השנים האחרונות אני גר בשכונה הכי טובה בתל אביב, התחומה בין הרחובות דיזנגוף במזרח, בן גוריון בצפון, בן יהודה במערב וגורדון כגבול הדרומי. בסך הכל חמישה רחובות יש בשכונה שלנו – ז'אן ז'ורס, ביירון, קורולנקו, אמיל זולא, והרחוב האהוב שלי – נתן החכם.

לפני כמה חודשים הוקמה קבוצת וואטסאפ בשכונה שלנו, בה חברים קרוב לארבעים שכנים שמדווחים ומסייעים זה לזה כאשר הם מפנים את החנייה שלהם או מחפשים אחת כזו. אותה קבוצת וואטסאפ שולית לכאורה התחילה כפתרון מגניב וגימיק ייחודי לנו לבעיית החניה החמורה בתל אביב, אבל לאט לאט היא התפתחה ובעקבותיה נוצרו חברויות חדשות. פעם בכמה שבתות אנחנו נפגשים ל"ערב שכנים" על אחד הגגות בשכונה, שם יש מקום לכולנו עם ספות ואוויר פסגות ששמור רק לגגות העיר, ובקרוב מתוכננים גם מפגשי קריאה, בהם נחליט מראש על ספר אותו נקרא כולם באותו הזמן ולאחר מכן ניפגש כדי לדון בו.

מלבד קבוצת הוואטסאפ שלנו, אחד המקומות הנוספים שמנקזים אליהם רבים מתושבי השכונה הוא בר היין 'ויינברג' שנמצא בפינת הרחובות בן יהודה ונתן החכם. המקום עצמו, כמו כל השכונה, משדר אווירה שהיא קודם כל – לא מתיימרת. נעים שם, האוכל טעים ונעים, המחירים לא מעלים את הסעיף, והצוות משפחתי עד כדי כך שחלק גדול ממנו לא התחלף בחמש השנים האחרונות.

וותק הוא עניין חשוב ביותר, והצמחת שורשים מאפשרת לנו להשתקע ולהכיר את מי שסביבנו טוב יותר. סבתא שלי נולדה ברחוב ישראליס, וקשה לי שלא לדמיין את הסבתא רבא שלי, שהיתה ליידי אמיתית, יושבת עם חברותיה במסעדת קיטון ברח' דיזנגוף 142. המסעדה כמעט ולא השתנתה מאז שנת 1942 בה נוסדה, וסביר להניח שגם התפריט כמעט ולא התחלף, ורובו ככולו מבוסס על אוכל יהודי בכלל ואשכנזי בפרט. כל פעם שאני מתגעגע לסבתות המנוחות שלי, אני מגיע לקיטון ומתענג על ריח וטעם שכבר לא אזכה שוב לחוש.

השכונה הקטנה שלנו, שכונת ז'אן ז'ורס, ממלאת את כל צרכיי, מהשכנים שהפכו לחברים, דרך הבר השכונתי שהפך מקום מפגש עבור כל כך הרבה טיפוסים ואנשים יוצאי דופן, ועד ריח הנוסטלגיה שמזכיר לי את סבא וסבתא שלי – כולם נמצאים כאן, והתמהיל הזה שמורכב מאנשים שהיו, שישנם, ועוד כאלו שיצטרפו לשכונה – הופכים אותה למה שהיא, ולנקודה מכוננת בחיים שלי. כזו שמתחרה אפילו עם רמות הירושלמית, או כל מיתולוגיה אחרת.

// יובל אורן