אז אני פה! הגעתי. הייי! הלו! קלן!! גרמניה!! אני כאן. אפשר להתחיל את המסיבה. הלו?! איפה כולם? טוב. מסתבר שחוץ מהאהבה שלי, שזה הכי חשוב בעולם כן!? גרמניה לא ממש ישבה בצפייה לבחור מעיר האורות הישראלית. פייר? מרגיש קצת הקיץ של אביה. נראה שהמעבר בין פתח תקווה ,ישראל, לקלן, גרמניה, הוא אקסטרימי יותר מאורית פוקס. בשבועות הראשונים, מצאתי את עצמי שואל את השאלה הבאה בערך פעמיים בשעה – מי אני?
אני חושב שאובדן הזהות הוא החלק הכי קשה במעבר לארץ זרה. כשאנשים חושבים על לעבור לארץ אחרת, לא חושבים על המשמעות של להיות זר – עולה חדש. אני לפחות לא ממש לקחתי את זה בחשבון. כתייר הרי, הכל פתוח בפנייך, האנשים מחייכים, נותני השירות מנומסים והכל נראה ורוד. במציאות האפורה, הפרידה מכל מה שהכרתי וידעתי, ומעבר לצד היותר בירוקרטי של המדינה כשנותני השירות בו הם לא הפיתה הכי טרייה במאפייה (אחחח געגועי לפיתות) ומסרבים בתוקף לדבר איתי אנגלית, שלא לדבר על לעגל פינות, הכלב טוטו שבליבי אמר לי "Dorothy, wake up Bitch!!!!!! we're not in kansas anymore".
אז התעוררתי. העניין הוא, שלעומת ערים אחרות בגרמניה, בקלן, שנמצאת בחלק המערבי של המדינה לא גרים הרבה ישראלים. פה אנחנו "זן נדיר" וכתוצאה מכך, אנשים לא ממש מסוגלים לזהות ישראלי כשהם פוגשים אחד כזה. אם תוסיפו למשוואה את העובדה שהגרמנית שלי הסתכמה במספר מילים בסיסיות, את הזיפים,השפם (או השפם!!) והשיער השחור, תבינו למה כל בן אדם שני שדיברתי איתו, חשב שאני טורקי. לא שיש לי בעיה להיות טורקי. באמת. ואני אפילו די בטוח שתרבוש ישב עלי מעולה. אבל כמו שכבר אמרתי, שכשאתה מתחיל מ-0, אין לך הרבה, חוץ מהזהות העצמית שלך. ופתאום בלילה אחד הפכתי מישראלי – לטורקי!
אחרי כמה לילות ללא שינה החלטתי לעשות מעשה. הם חושבים שאני טורקי בגלל השיער השחור!!? חה! אני אראה להם מה זה, או במילים אחרות – אשים להם סוף.
החלטתי לצבוע את השיער. כמובן שהתקמצנתי על ספר. וכך מצאנו את עצמנו, בן זוגי ואני – שנינו חשוב לציין חסרי נסיון בצביעת שיער, מנסים לצבוע לי את השיער לחום, ולא סתם חום, חום אגוז. ובתקווה שמבריק ומלא ברק ואם אפשר אז בדיוק, אבל בדיוק כמו שמצויר על העטיפה. הבעיה שעם הפיגמנט השחור בשיער שלי, במקום חום אגוז, יצא ג'ינגי. ג'ינגי לוהט. טוב לא כל כך לוהט. יותר ג'ינגי חלודה מעורבב עם שחור/בלונד.
מסתבר שהכתום עשה את שלו, ובימים שאחרי תאונת הצביעה המצערת, השיער הג'ינגי והאנגלית הרהוטה עשו את העבודה – כולם התחילו לשאול אם אני בריטי. אבל לא רציתי להיות בריטי. או טורקי. או השד יודע מה. רציתי להיות אני. איל. מישראל.
בין כל הכתום שעבר על חיי בחודש הראשון היו גם כמה דברים חיוביים שקרו – קיבלתי הזמנה לפגישה באחת מסוכנויות השחקנים/דוגמנים לפרסומות הכי גדולות בגרמניה!!! אהאהאה. ואז נזכרתי. אני פאקינג ג'ינגי!!! אחרי שכל נסיונות התיקון עלו בתוהו, וגם הספר ה"מומחה" הודיע לי שזה הכל או כלום. להשאיר את השיער כמו שהוא, או לעשות גלח – מה שכבר ניסיתי בתקופת הצבא, ונראה עלי אפילו יותר רע מג'ינגי , הגעתי לפגישה חבוש בכובע והמון מצב רוח, וקיוויתי שהג'ינג לא יצא ממני ויבעטו אותי חזרה לעיר האורות.
בסופו של דבר, החששות שלי התבדו. הייתה אחלה פגישה, כולל תמונות בסטודיו (הם לגמרי יודעים איך לעשות את זה, הגרמנים) ואפשר להגיד שהטמפרמנט הישראלי שירת אותי נאמנה. אולי גם האש בשיער. או ככה לפחות קיוויתי.
כעבור שבועיים באחד הימים היותר גשומים שחוויתי פה קיבלתי מייל. היו כתובים בו המון דברים בגרמנית כמובן, שלא ממש יכולתי לקרוא.
ואז פתחתי את המסמך המצורף. וראיתי – חוזה!
פאקינג חוזה לשלוש שנים.
התקבלתי!!!!!!!!!!!!
וככה מצאתי את עצמי כמו אחרון המשתתפים בקומדיה רומנטית סוג ד', עומד באמצע הרחוב, כשהגשם נופל לי על הפנים ועליהם מתנוסס חיוך ענק ומטופש. עשיתי את זה! 1:0 לי!
השמחה הייתה קצרה אחרי שהסתכלתי בחשבון הבנק שלי והבנתי שאני חייב למצוא עבודה רצינית. אה כן, ונזכרתי שאני ג'ינגי.
Tschüss ( להתראות בגרמנית)
//איל זיו-קואז