תקראו לי קלמנטיין. אני צריכה להוציא את מה שנשאר ממנו מהמערכות שלי. שיפסיק לשחות לי בדם, לאחוז בכוח במחשבות יומיומיות שעוברות לי בראש. שלא ישב לי יותר על הכתף כשאני מנסה להירדם ויגיד לי שההוא לא מצחיק כמוהו, לא חכם כמוהו. אהבתי את זה שהוא חכם, ועם זאת, כל כך שנאתי את החכמה הזאת שהביאה איתה גם פחד. פחד שגרם לו להעליב אותי כל פעם מחדש מבלי להתכוון. אני יודעת, הרי גם אני הייתי עושה את זה. לשחק את המשחקים הלא נכונים, רק בשביל להרגיש בשליטה, בשביל לחשוב שאי אפשר לחדור אותי, בלי שמישהו יצליח לגעת במקומות שהפכו לשממה עם הזמן, כי יש איזה זיכרון עמום של מישהו שפעם פגע בכם ואתם לא יכולים להכיל את זה שוב ולצמוח. אז אתם יוצרים את המדבר הרגשי הזה, שצולה לכם את המוח במחשבות, על מה אם ומתי ואיך מתמודדים עם מה שעתיד להגיע. הוא בחר לא להתמודד, למרות שהיה לו צ'אנס כשנפגשנו בטעות/ בכוונה, כשטרקתי את הדלת באותו הבוקר, השוואתי את הרגשות שלי לסחלה של הקולה ואמרתי שלא יתקשר יותר.
זה מוזר שמישהו שהיה חלק מהחיים שלך, יום אחד פשוט מפסיק להתקשר. עם הזמן שוכחים איך הקול שלו נשמע, איך הוא היה מגיב, את הבדיחות הקבועות שהיו רק ביננו. אני לא שוכחת. אני כל כך לא מצליחה לשכוח, עד שבחלום האחרון שלי הוא הגיע, ודיבר בדיוק בטון הנכון, ואמר את המשפט הנכון רגע לפני שטרקתי את הדלת. ואז נחסכה המבוכה של לעלות חזרה ולקחת את מה ששכחתי, כי ידעתי שלא אחזור. הבטן שלי אמרה את זה כל החודשים הללו.
לא יודעת מה אהבתי בו כל כך חוץ מהחכמה הזאת. זאת אומרת, אני יודעת אבל מנסה להדחיק. אתם יודעים איך זה, זה עובד מצוין כשיש נחמה אחרת. כשמישהו אחר מביא לך את החולצה שלו, מכין לך קפה, מצחיק אותך. אתם מרחפים בענן ורוד ושמימי עד שיום אחד גם הבן אדם הזה מפסיק להתקשר, ואז צונחים למטה, חוטפים את המדרכה בפרצוף, ונזכרים בבן אדם שהחטיף לכם הכי חזק שאפשר, נשארים לעמוד באמצע הרחוב מול הבית שלו, ומסננים בין השיניים שאם כבר ליפול מהשמיים אז בסדר, אבל למה לעזאזל כאן? בנקודה שבה אפשר לראות את השיער שלו מבין התריסים.
אהבתי את השיער שלו. אהבתי ששילבנו רגליים, שהוא ליטף לי את השיער כשצפינו בקומדיות מפגרות. אהבתי את הדרך שהוא אמר שאת השם חיבה שלי. את הגיטרה, את האוכל שהיה מגיע לכל מקום חוץ מלפה שלו, כמו ילד. את הפה החצי פתוח רגע לפני שהוא היה צוחק. את השטויות שהוא היה צוחק מהן. את זה שאף אחד לא היה יודע שמתחת לחיוך הזה מתחבא מיזנטרופ, עם התקפי זעם שאף פעם לא לקחתי ברצינות, זאת היתה סתם עוד מלחמה פסיכולוגית עם העולם בשביל להראות שרירים, לעשות קצת רוח. וברגע היחיד שהיתה רוח, כתבנו משאלות אחד לשני על דף וזרקנו למים. לא גילינו אחד לשני מה כתבנו שם. אני לא הייתי חכמה ואיחלתי שימצא מישהי שיצליח לאהוב.
הוא הצליח.
(תקראו לי קלמנטיין, גם אני אצליח)
//טל חבושה