-"אסתריקו, את רזה מידי, תאכלי משהו. איך בעבודה, את עובדת קשה מידי?, נו, אני רוצה כבר לראות אותך בטלוויזיה, אני רוצה שיהיה לך גבר טוב משהו משהו, אני רוצה שיהיה לכם הכי טוב!"
אם אני צריכה לחשוב על שני דברים כשעולה לי השם "סבתא אדלה" אז הדבר הראשון יהיה העיניים התכולות והנדירות שלה שמעולם לא ראיתי כמותן, והדבר השני הוא המשפט שהיא כנראה אמרה הכי הרבה לכל האהובים עליה- "אני רק לראות הפרצוף!".
סבתא, תמיד היית מספרת על שיכון סלע, על החתולה הלבנה שהייתה הולכת אחרי סבא לעבודה, על זה שמעולם לא שתית אלכוהול (וסיימת ב- "מה פתאום, טו טו טו"). כל פעם מחדש טרחת לציין שמעולם לא התאפרת. ולמה אשה כל כך יפה כמוך צריכה בכלל איפור?
אני מדמיינת אותך יושבת עכשיו עם כל הפרלמנט הרומני בשמיים וכל האנשים שלא היית מפסיקה לדבר ולכאוב על לכתם ובמהרה חוזרת לעצמך וצועקת ל"איזו" להנמיך את הטלוויזיה. שם, מלמעלה את בטח תוסיפי לברך את כל הילדים והחיילים ולהתפלל לשלומם כמו שתמיד היית עושה ומאחלת לכולם שיהיה להם טוב.
כשאני מזכירה אותך באוזני החברות שלי הן מיד מחייכות- "סבתול". כולם אהבו אותך כי באמת התייחסת לכולם כאילו היו שלך, מציעה תפוח או שוקולד- "תיקחי לך מה שאת רוצה" ושבה וממלמלת שאני רזה מדי. –"אני לא רזה מידי סבתא, אני 'גרובה' (=שמנה)…", משתמשת באחת מהמילים הבודדות ביידיש או רומנית שאני יודעת להגיד. -"נישט גרובה!" היית משיבה מיד- "את לעשות צחוק". נו בטח סבתא, את זה סבא לימד אותי.
יש לי בראש תמונה של יום שישי בערב ואת עם מטפחת על הראש, מדליקה נרות ומתפללת עבור כולם, מתפללת לנחת, לשלום, לבריאות, תפילה חרישית ומלאה בכוונה, עיניים עצומות מול נרות השבת ומין קדושה כזאת מלאה בשקט ורוגע שלא ראיתי בשום מקום אחר.
בשבילך כולנו היינו מלכים ומלכות, כמה ייחלת לבואי, רק "לראות הפרצוף", בוכה שכואב לך וש"איזו" חסר לך כל כך ועברו כבר 12 שנה מאז שהוא מת. אמרת לי שאת רוצה כבר ללכת ואני הייתי מיד מנערת מעליי את הדברים האלה כי מי רוצה לעזאזל למות? –"תפסיקי לדבר שטויות סבתא, את עוד תקברי את כולנו!".
עכשיו, אני עומדת מולך ואת מכוסה, גוף קטן וצנום של אישה בגובה מטר וחצי שתמיד טענה שהיא מטר ושבעים ושהייתה טעות בתעודה. אם את רוצה להיות מטר שבעים אז תהיי כי אני יודעת שאם הייתי מודדת גם את הלב שלך אז בטוח שזה היה מוסיף הרבה יותר מעוד עשרים סנטימטרים. אמרת שאת לא מוכנה למות בקיץ, אני בטוחה שהצלחת להמם את ההוא שם למעלה עם העיניים התכולות היפות שלך והשיער הבלונדיני כדי שיעשה קומבינה ויוריד גשם דווקא ביום הזה, כי זה מה שרצית וכמה מגיע לך לקבל את מה שאת רוצה. רגב ועוד רגב ואת נקברת באדמה וכמה כואב שזה.
סבתא שלי, קשה לי לדמיין את עצמי מגיעה הביתה ולא שומעת אותך מתעניינת ושואלת אם אני עובדת קשה מדי, קוראת "מסיקו" לכלבה שלי ומספרת לי שאת רוצה כבר לראות אותי בטלוויזיה ושאמצא גבר טוב וחתיך. אני מקווה שמצאת את הנחת שלך, שהתייחדת עם הגבר של חייך ושהכנת כבר ממליגה לכל החבר'ה שם למעלה. את תמיד תישארי אצלנו בלב, נוחי על משכבך בשלום ואני מקווה ששם גבוה, גבוה את תמיד תוכלי "לראות הפרצוף".
סבתא, אני אוהבת אותך.
// אסתר גרינברג