השנה היה לי קצת קשה להכיל את יום הזיכרון. בכיתי פחות, הבנתי הרבה. פחות מ24 שעות בהן ניסיתי לראות כמה שיותר סרטים על נופלים, לשמוע כמה שיותר סיפורים, לקרוא על אחרים, לשמוע שירים.
מהר מאוד הבנתי שיש כל כך הרבה עצב שלא אוכל להכיל. אני רק אחת. וגם לי יש עצב.
אני כותבת עכשיו ולא עד עכשיו. אולי כי יום הזיכרון תמיד מתערבב לי עם אותו בוקר נורא קצת אחרי יום הזיכרון. בדיוק לפני עשר שנים.
חברה התקשרה לאמת שמועה שהסתובבה בין חברינו באותו הבוקר. נפלתי לרצפה. ויחד איתך גם התמימות התנפצה לרסיסים. אנחנו כבר לא ילדים אם מתים לנו חברים.
אדרון, השם הכי מיוחד לבחור כל כך מיוחד. חברי הטוב, הבחור המצחיק, האופטימי, החייכן, היוזם, המלמד, הכל כך חכם, החתיך ,החברותי ,שליכד את כולנו לכדי חבורה אחת, נהרג .
עזה ,נגמ״ש, פיצוץ ,שישה.
חושבת עלייך בכל יום. לפעמים רק הבזק של פנייך, לפעמים מחשבות עמוקות יותר – מה היה אם… אבל עוצרת את עצמי מיד, לפעמים חלומות שבהם אתה תמיד לבוש לבן. וביום ההולדת שלך, מרימה איזה צ׳ייסר ומסתכלת לשמיים, יודעת שאתה נהנה שם כל כך, הרי נשארת בן 20, צעיר לנצח.
לא אספר פה מי היית, כי הדף קצר מלהכיל את העולם המדהים שהיית. שאתה.
עשר שנים עברו וכאילו זה היה אתמול. פתחתי השבוע את הניילונים שבהם שמרתי כל פיסת אינפורמציה. כל עיתון, כל כתבה, מכתב שכתבתי לך חצי שנה אחריי, יודעת שלא תקרא אותו לעולם. פיסות נייר עם זיכרונות אחרונים, סיטואציות שהיו שמורות רק לשנינו, כתובים על דף כדי שלא אשכח לעולם:
מפגש:
בוקר שמשי בתחנה המרכזית בבאר-שבע. אני מחכה לאוטובוס שייקח אותי הביתה – לאילת. עומדת עם הפנים לתוך התחנה ובוהה. פתאום שומעת קול מוכר קורא לי: ״רוטשטיין!״ איזה כיף לראות פנים מוכרות, פנים של בית. איזה כיף שאתה כאן, כבר שבועות שלא התראינו! אתה מכיר לי חבר מהפלוגה – סאשה קוראים לו. אנחנו מחייכים ולוחצים ידיים.
נסיעה הביתה:
אנחנו יושבים אחד ליד השני באוטובוס הביתה. הנסיעה ארוכה. שני חיילים עייפים מהשבוע-שבועיים בבסיס. האוטובוס עוצר להפסקה, אני קצת מנומנמת אבל מבחינה שירדת מהאוטובוס, בטח לקנות לעצמך איזה משהו לאכול. במושב לידי אני רואה שהשארת את הנגן מוסיקה שלך. אני שמה אותו בתיק שלי, מפחדת שיגנוב לך אותו איזה פושטק שנוסע לאילת יחד איתנו באוטובוס ויורדת גם. כשאנחנו עולים חזרה ומתיישבים, אתה אומר לי בחיוך והקריצה שאופייניים רק לך ״מה רוטשטיין, ניסית לגנוב לי את הנגן?!" אני מוציאה אותו מהתיק בחיוך והנסיעה ממשיכה.
חיוך:
תחילת מאי, יום ראשון. יצא ככה שחזרנו מלא חבר׳ה באוטובוסים שיוצאים בשעה 6:30 בבוקר מאילת חזרה לצפון – כל אחד לבסיס שלו. אתה לא איתי על האוטובוס, בטח ניפגש בהפסקה. נראה לי שאתה כועס עליי ומאוכזב.
עוצרים להפסקה בעין-חצבה. אני הולכת לשירותים ובדרכי חזרה החוצה אני רואה אותך מולי. אתה מבחין בי גם, לא אומרים מילה, רק מחייכים חיוך קטן אחד לשני וכל אחד ממשיך בדרכו. אני מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שניפגש אני אדבר איתך על הכל.
לא הייתה פעם הבאה.
אתה כבר לא כאן.
את סאשה אני רואה באזכרות.
הנגן מוזיקה שלך בטח הלך יחד איתך.
בעין-חצבה שינו הכול, ואפילו השביל בו ראיתי אותך בפעם האחרונה כבר לא קיים.
והמקום היחיד בו אראה שוב את החיוך שלך מחייך אליי, הוא בראש שלי.
//נועה רוטשטיין