אין לי כוח. אין לי כוח לתקופה הזאת. כל הטקסים האלו והצפירות והמחשבות לא עושות לי טוב. אין לי כוח לקום מהמיטה ואין לי כוח ללכת לישון כי אז מגיעים כל מני אנשים שאני כל כך מתגעגעת אליהם בחלומות. וכל האבל והשכול והמחשבות האלו עושים לי בלאגן בראש ובבטן. אבל בתקופה האחרונה אני מתחילה להאמין שבאמת יש דבר כזה שנקרא קארמה, ואולי גם כשאין לי כוח אני יכולה לשנות אותה. חייבת לשנות אותה. כמה אפשר בכלל להסתובב עם תחושה כללית של "אין כוח"? אני עוד אקרוס בסוף.
גם הבוקר התעוררתי בלי כוח. המשכתי להתהפך במיטה שעתיים עד שבשמונה הבנתי שאין מנוס וזה הזמן לקום. לא ברור לי איך, אבל הצלחתי להתמודד עם כמה משימות שלא התחשק לי לעשות בכלל – והן הסתדרו על הצד הטוב ביותר. לכו תסבירו את זה למישהי שאין לה כוח.
אחר כך נזכרתי שחסרים לי כמה ירקות לבישולים שתכננתי לשבוע הקרוב. בימי שישי בבוקר אני אוהבת ללכת לחדר כושר ומשם לשוק. זה מתאזן – ככה אני לא מרגישה שהתבגרתי לגמרי. בכל זאת, כבר יש לי "עגלת שוק" בבית. זה שלב די מתקדם לקראת הפיכתי למבוגרת. אבל היום לא היה לי כוח. לא לחדר כושר ובטח שלא לשוק. וגם צריך לטייל עם בלה. ואין לי כוח.
פתאום נזכרתי שיש ירקן בקצה של הרחוב פה ליד. ירקן זה פתרון טוב, למרות שלרוב יקר שם יותר. בחוסר כוח מוחלט החלפתי לטייץ וחולצה, נעלי ספורט, רצועה לבלה וארנק. החלטתי שאולי אם אלך קצת ברגל ארוויח גם אוורור, גם טיול עם בלה, גם ירקות וגם אזיז את עצמי מגוש החוסר חשק הזה.
יצאתי לדרך. האמת, שלא זכרתי שזה כל כך רחוק. אבל הלכתי. אחרי שעברתי את המזרקה הלא-ברורה שהחליטו להקים באמצע אחת השכונות המוזנחות ביותר בעיר הזו ראיתי מרחוק אישה קטנה עם שקיות גדולות. היא הייתה די רחוקה ממני, אבל בגלל שהלכתי די מהר המרחק בינינו הצטמצם די מהר. ראיתי שהיא מניחה את השקיות הגדולות שלה ונשענת על חומת הבטון הנמוכה של הבניין הגבוה לידה. הגעתי אליה רגע אחרי שהיא הרימה את השקיות שוב.
היא הזיעה. "אפשר לעזור לך?", שאלתי אותה. היא חייכה במבוכה. "זה בסדר. אני פה קרוב", אמרה בשקט. "אבל חם", התעקשתי. היא הרפתה את הידיים מהידיות של השקיות ונתנה לי לקחת אותן. "הנה הנה, הבית ממש פה. זה טוב פה", היא אמרה. המשכתי איתה. הלכנו לאט לאט, בעיקר במדרגות. "אני כבר סבתא", היא אמרה לי, חצי נאנחת וחצי מתנצלת. "גם לי יש סבתא", אמרתי לה וחייכתי בלב, "ואני מאחלת לעצמי שגם לסבתא שלי יעזרו כשהיא תצטרך".
האישה הקטנה עם השקיות הגדולות התכופפה וליטפה את בלה. "גם לי יש שניים בבית. חמודים. זה פה, בקומה השנייה", והראתה עם היד את הכניסה לבניין הקרוב. נכנסנו, הנחתי את השקיות ליד הדלת, כמו שהיא ביקשה. איחלתי לה שבת שלום, והיא חייכה ואמרה: "תודה לך ילדה. שבת שלום שתהיה לך".
מאותו הרגע, באמת היה לי יום קצת יותר טוב. האישה הקטנה עם השקיות הגדולות והכבדות שינתה לי את הקארמה והזכירה לי שיש דברים קטנים שיכולים לעשות אצלי שינוי גדול. והיא גם קראה לי ילדה, אז בכלל.
//גל שדה